אפשר לשפוך ת'לב?

[לורן5886]

אפשר לשפוך ת'לב?

היי.. אני לורן.. בת 19... נראה שהפורום שלכם מאוד חם ואשמח לשפוך את הלב על האכזבה הנוכחית שלי בתקווה גם לקבל עצה קטנה מאנשים אובייקטיבים... אז ככה.. יש לי חבר.. חודש + הכרנו דרך ידיד משותף שלנו.. הקשר התחיל עם המון התלהבות מצידו.. לי לקח קצת זמן להפתח.. הוא חייל קרבי עם יציאות של סופ"שים... מה שכבר מקשה על הקרבה.. ותמיד הייתה את הצייפה כבר לסופ"ש כדי להפגש שלא לדבר על הגעגועים.. עד שהגיע הריב הראשון.. שממנו כל הקשר ממש התהפך.. זה בדיוק הרגע שהבנתי שאני מאוהבת בו.. בשניה שהכל היה נראה גמור.. אחרי הריב הזה השלמנו רק שהוא הפך להיות הפאסיבי בקשר.. פתאום נראה שאני הצד המשקיע יותר.. המחפש יותר.. וזה חסר ממנו.. אז החלטתי לדבר איתו על זה.. הוא אמר שהוא עדין מרגיש אלי המון.. ומתגעגע בכל דקה שאני לא איתו.. אבל בגלל הלחץ של הצבא יוצא שהוא פחות מתקשר ויותר ה"עושה" והבטיח שהוא ישנה את המצב.. שזה יחזור להיות כמו בהתחלה.. ולצערי כלום לא קרה.. הוא עדין מחסיר בדברים הקטנים שעושים את הכל.. אם זה לשלוח הודעת לילה\בוקר טוב (שלדעתי פה בכלל אין קשר לצבא) אבל כל הזמן אני משכנעת את עצמי להבין ולקבל את המצב.. עד שהגעתי לקצה גבול היכולת.. המחשבה על פרידה רודפת אותי יום יום.. וזו בעצם האכזבה שלי.. שנכשלתי.. שאני יודעת שאם אני אפרד ממנו זה לא בגלל שאני רוצה או שאני לא אוהבת אותו.. כי אני כן.. פשוט נראה שדברים תקועים.. שבמקום להרגיש ילדה מאוהבת עם חיוך ענק מרוח על הפנים אני יושבת מתוסכלת כל יום בלנסות להבין איפה כשלנו שהמצב הוא כזה.. וזה כבר לא סרטים שאני מכניסה לראש.. זה דברים שקורים.. למשל בד"כ ברגע שהוא מגיע הביתה מהצבא הוא ישר מתקשר אלי כדי שניפגש.. הפעם הוא רק אמר לי שהוא בדרך וצלצל אחרי כמה שעות שהוא היה בבית.. ונמאס לי לדבר איתו על משהו שאני לא רואה שממש זז.. כי הוא יודע להרגיע אותי יופי במילים אבל המעשים שואפים לאפס בזמן אמת.. ואני לא רוצה להפרד אבל מרגישה שחייבת.. אני יותר ממבקשת עצה מה לעשות ואיך אני יכולה לגרום למצב להשתנות מבלי להפרד.. סליחה שיצא ארוך...

 

[אדם אוהב וחושב]

תגובה

יתכן שהוא עסוק בצבא ולא יכול להתקשר. לא כל-כך משנה מי יתקשר, אלא שתהיו ביחד ותדברו. התקשרי אליו כשאת רוצה לדבר ושמרי על הקשר ואולי בעתיד יוכל להתקשר יותר.

 

[משוגעת לדבר]

היי...

קרה לי בדיוק אותו הדבר. אבל פשוט בדיוק! הריב- הפרידה, ההבנה שאיבדתי אותו וחזרתו לקשר אבל כפסיבי יותר. בסופו של דבר נפרדנו, חזרנו לאחר חדשיים בערך ושוב נפרדנו, בפעם הראשונה הוא יזם הפרידה ובפעם השנייה אני, כשגאוותי הכריעה לבסוף. יצאתי עם אותו אדם מעל חצי שנה, אני עדיין מאוהבת בו. לא מצליחה לוותר עליו, הוא המחשבה הראשונה שלי בבוקר והאחרונה לפני השינה. אבל אני לא יודעת אם זה יכול היה להימשך. הוא לא השקיע יותר בקשר, אני לא יודעת אם אהב אותי- שאלה שעדיין מטרידה אותי, איכשהו, למרות הזמן הרב שחלף. אני נאבקת בדחף מטורף להתקשר אליו ולומר לו הכל, להיות מטומטמת, נלעגת, רק להוריד את המשקולת הזו מהחזה. כבר ארבעה חודשים בערך אני ככה, סהרורית, שקופה, לא ממש מרגישה או רואה מה מתרחש סביבי. יצאתי מאז עם שני אנשים, ניסיתי לשכוח. אבל כל הגברים נראים לי פתאום טיפשים כל כך, חסרי רגישות, מרגיזים, אנוכיים, סתם חרמנים מטומטמים שרק רוצים להניח את טלפיהם המלוכלכות על בשרי. אני משתגעת, באמת. דרך אגב, אם מתחשק למישהו לעזור לי: אני רוצה לומר לו הכל. אין לי מושג איך הוא מרגיש כלפיי ואיך זה יתקבל. יש סיכוי גדול שאהיה מוצבת בבסיס אחד איתו, מה שאומר- פגישות תכופות ומבוכה גדולה במקרה שאדחה. האם זה כדאי? כל מה שאני יכולה להגיד לך מנסיוני: אם את אוהבת אותו באמת, אל תוותרי בקלות. רק אם את בטוחה לחלוטין- היפרדי. זה קשה וזה רק נעשה קשה יותר עם הזמן.