אפשר לקטר ?
הנפילה לאותם "בורות" להם אנו מודעים עוד שיחת טלפון ששאבה אותי לאותם מקומות (שמזמן לא הייתי בהם) אליהם אני מתעקשת בנחישות לא להגיע... לפני יומיים נאמרה מפי בני ההחלטה (שלא הגיעה לגמרי בהפתעה) זהו......... לא רוצה יותר להמשיך בתוכנית.......(זו התוכנית לימודים במתמטיקה למתקדמים המסיימים 5 יח´ בכיתה י´) הבחור עבר יותר ממחצית הדרך והחליט לפרוש......... חבל ככל שיהיה. במהלך החודשים האחרונים היו מס´ נקודות "שבר" ובכל פעם צלחנו...תמכנו חיבקנו ...עטפנו...עודדנו, הדרישות העומס...הצורך בהשקעה ועוד כהנה וכהנה.......הנער החליט...... עד כאן הרקע. הערב בשיחת טלפון בין אבא וביני נשאבתי........ לאותן הפינות.....לאותם הבורות...אל אותן אמירות הקשבתי לאמירות שאינן תורמות ולא מקדמות שום מטרה, מודה אפילו לסיטואציה מעט מעליבה..... כמה התמיכה בבינוניות בחברה קפיטליסטית של ימינו לא נחשבת כתמיכה אני חש כישלון הוא אמר...צריך להילחם כדי להצליח... ואני למרות התובנות שהאחריות והפרשנויות על התחושות הן לא שלי... נתתי לשיחה להמשך...נכנסתי למלכודת ....... אני מאמינה בכל ליבי שחלק מהאחריות והחובה שלנו כהורים זה לדרבן, לדחוף, לעודד השגיות......לא!, השגיות זו לא מילה "גסה"! אבל כוח אף פעם לא תרם להשגים (בעייני לפחות, גם מניסיוני). ......זה כבר לא מאתגר אותי...אני לא רוצה להתחיל אקדמיה כבר בי"א אני לא מוכן להשקיע כ"כ הרבה שעות שנדרשות.....לא רוצה! הוא אמר (והיו עוד אמירות.....והרבה חוסר נוחות). ואני כאן החלטתי לכבד!...... אבא מרגיש שבחלק ההורי הזה נכשלנו........ וההפסד (של הבנפיט שהיה יכול להקנות לו לעתיד הוא גדול... והם המתבגרים ...שיקול הדעת שלהם שגוי....... אולי........יתכן........נכון לפעמים בהבטים מסויימים אבל מאמינה שיש לאפשר חופש החלטה מסויים.....לכבד והוא טוען......אם בגיל כ"כ צעיר מתחיל חוסר רצון/בריחה מהתמודדות עם קשיים... זו עדות לעתיד לבוא........ סלע של מחלוקת , נקודות מבט/השקפה, חשיבה קוטבית... תמיד היא היתה שם... נחלצתי ממנה לפני 3 שנים נוהגת וחיה היום ע"פ אמונתי... אבל הערב......לא הצלחתי....... אז עצוב לי גם בשבילו......כי הוא האבא של הילד שלנו........ ועצוב לי גם בשבילי...... אז שיחררתי...שיחה בת למעלה משעה ב- X שורות (אימל´ה מקווה שלא מעייף ומתיש, זה הכי מתומצת שאפשר) פיסת התמודדות שלי.
הנפילה לאותם "בורות" להם אנו מודעים עוד שיחת טלפון ששאבה אותי לאותם מקומות (שמזמן לא הייתי בהם) אליהם אני מתעקשת בנחישות לא להגיע... לפני יומיים נאמרה מפי בני ההחלטה (שלא הגיעה לגמרי בהפתעה) זהו......... לא רוצה יותר להמשיך בתוכנית.......(זו התוכנית לימודים במתמטיקה למתקדמים המסיימים 5 יח´ בכיתה י´) הבחור עבר יותר ממחצית הדרך והחליט לפרוש......... חבל ככל שיהיה. במהלך החודשים האחרונים היו מס´ נקודות "שבר" ובכל פעם צלחנו...תמכנו חיבקנו ...עטפנו...עודדנו, הדרישות העומס...הצורך בהשקעה ועוד כהנה וכהנה.......הנער החליט...... עד כאן הרקע. הערב בשיחת טלפון בין אבא וביני נשאבתי........ לאותן הפינות.....לאותם הבורות...אל אותן אמירות הקשבתי לאמירות שאינן תורמות ולא מקדמות שום מטרה, מודה אפילו לסיטואציה מעט מעליבה..... כמה התמיכה בבינוניות בחברה קפיטליסטית של ימינו לא נחשבת כתמיכה אני חש כישלון הוא אמר...צריך להילחם כדי להצליח... ואני למרות התובנות שהאחריות והפרשנויות על התחושות הן לא שלי... נתתי לשיחה להמשך...נכנסתי למלכודת ....... אני מאמינה בכל ליבי שחלק מהאחריות והחובה שלנו כהורים זה לדרבן, לדחוף, לעודד השגיות......לא!, השגיות זו לא מילה "גסה"! אבל כוח אף פעם לא תרם להשגים (בעייני לפחות, גם מניסיוני). ......זה כבר לא מאתגר אותי...אני לא רוצה להתחיל אקדמיה כבר בי"א אני לא מוכן להשקיע כ"כ הרבה שעות שנדרשות.....לא רוצה! הוא אמר (והיו עוד אמירות.....והרבה חוסר נוחות). ואני כאן החלטתי לכבד!...... אבא מרגיש שבחלק ההורי הזה נכשלנו........ וההפסד (של הבנפיט שהיה יכול להקנות לו לעתיד הוא גדול... והם המתבגרים ...שיקול הדעת שלהם שגוי....... אולי........יתכן........נכון לפעמים בהבטים מסויימים אבל מאמינה שיש לאפשר חופש החלטה מסויים.....לכבד והוא טוען......אם בגיל כ"כ צעיר מתחיל חוסר רצון/בריחה מהתמודדות עם קשיים... זו עדות לעתיד לבוא........ סלע של מחלוקת , נקודות מבט/השקפה, חשיבה קוטבית... תמיד היא היתה שם... נחלצתי ממנה לפני 3 שנים נוהגת וחיה היום ע"פ אמונתי... אבל הערב......לא הצלחתי....... אז עצוב לי גם בשבילו......כי הוא האבא של הילד שלנו........ ועצוב לי גם בשבילי...... אז שיחררתי...שיחה בת למעלה משעה ב- X שורות (אימל´ה מקווה שלא מעייף ומתיש, זה הכי מתומצת שאפשר) פיסת התמודדות שלי.
