blackrabbitw99
New member
אפשר לצאת מזה
אחרי 4 שנים כמעט של גהנום בצורת הפרעת אכילה (ספציפית בולימיה) אני יכולה ב"ה (בלי עין הרע) להעיד שאפשר לצאת מזה
הייתי בעבר במקום כל כך נואש, גהנום שלא הייתי מאחלת על אף אחת\אחד והייתי רוצה לעזור איכשהו לאלו שעדיין נמצאים שם או במתהליך ההחלמה הלא פשוטה גם היא. חשבתי אולי תחילה לשתף את הסיפור שלי. אישה אחת שאני מכירה שהחלימה בעצמה אחרי תקופה של יותר מ10 שנים של בולימיה כיום תומכת ועוזרת להמון אנשים שסובלים מבולימיה והיא אמרה לי שחשוב להראות שההחלמה היא אפשרית ולכן שיתוף היה נראה לי צעד ראשון כדאי.
בהסתכלות אחורה אני מזהה את תחילת המחלה עוד לפני שהתחלתי במנהג ההקאות. אני יכולה לזהות מתי התחלתי להרגיש את החוסר הזה, מתי התחלתי לחשוב שאני באמת סוג ג, מתי חשבתי שאם רק אהיה יפה ורזה אסתדר, מתי התחלתי להעביר על עצמי ביקורת נוראית כי חשבתי שזה יעודד אותי להקפיד על דיאטה ולהתחיל לעשות ולהמיד בפעילות גופנית. אני גם זוכרת שהתחלתי להתמודד אם הכאב והעומס הרגשי בעזרת אוכל, בולמוסים שהלכו והחמירו אם הזמן. העלייה במשקל רק החמירה את ההלקאה העצמית שלי כלפי עצמי, והחמירה את הכאב והדכאון, ואת תכיפות הבולמוסים...שנתיים אחרי התחלתי להקיא בחג במחשבה תמימה שזה רק בינתיים כדי להמנע מהעלייה במשקל שאופיינית לחגים. משם זה רק התדרדר והשתלט לי על החיים - רק רציתי לאכול יותר והייתי מקיאה הכל. ניסיתי להתחכם וכן לאכול אבל רק דברים מסויימים ורק כדי שיהיה לי מספיק כח לעשות כאילו הכל בסדר כלפי חוץ שלא יגלו כלום. הגעתי למצב שכבר פחדתי לצאת ולהתמודד עם אוכל, במיוחד בסיטואציות חברתיות. הייתי מסתכלת במראה ובוכה. הייתי מסתגרת יותר ויותר מתבודדת ואומללה ומתביישת במצב שלי.
אחרי שנה וחצי התחלתי טיפול כי הגעתי למסקנה שאני בבור, התחלתי טיפול במסגרת הקופה והתחלתי להשתפר - ואז חשבתי שאני יכולה להסתדר כבר, וכשהגיע עוד תקופה עמוסה ומלחיצה חזרתי להרגלי והדחקתי את זה כמה שאפשר שהנה אני חוזרת שוב לעומק הבור שהייתי בו (אציין שהיו מספר חודשים ללא הקאות אחרי שעזבתי את הטיפול). התחלתי לימודים שנה א, שקשה לכל סטודנט מתחיל והלחץ הנוסף רק החמיר את מצבי, פחדתי להכשל ושוב התמודדתי עם השדים שלי, החוסר בטחון שלי. הרצון להצליח אל מול כל הדברים הנוראיים שאמרתי לעצמי כל הזמן, ההרגל של הביקורת העצמית הקשה מאוד.
כנראה שהאמביציה שפיתחתי עוד לפני המחלה - לעתיד טוב - והקצת רצון שלי בכל זאת לחיות ולהצליח ולהוכיח את עצמי - דחף אותי להתחיל טיפול שוב, ולאט לאט התמדתי, הטיפול במסגרת הקופה חייבה אותי ללכת גם לדיאטנית וגם לפסיכיאטרית. היה לי קשה אבל לאט ובטוח השתפר שוב מצבי, עם עליות וירידות כמובן, אבל בעלייה מתמדת השתפר מצבי. התחלתי לקחת את עצמי ואת חיי בידיים ולעשות שינויים משמעותיים לאיכות חיי, ליציבות ולבריאות הנפשית שלי. ואט אט התחלתי גם להרגיש את הבטחון בעצמי חוזר, את הבקורת מתמתנת אט אט, התחלתי לחיות שוב. תחילה שיתפתי מספר חברים קרובים במה שעבר עלי בשנים האחרונות וכן בטלטלות ההחלמה. התמיכה שביקשתי נענה והרגשתי שאני לא לבד, זה כבר עזר מאוד. הבנתי גם שאני חייבת לפרגן לעצמי ולתת לעצמי תמיכה ועידוד אחרת להיות תלויה באחרים רק יגרום לי להרגיש רע ולא אפתח בטחון בעצמי - מה שאני הייתי מאוד צריכה.
הדרך היתה קשה ועם נפילות וקשיים. ויש שאומרים שזה לעולם לא נגמר אבל אני יכולה להגיד ב"ה בצורה בטוחה שהחיים שלי היום שונים לגמרי מפעם, כך שגם אם חלילה אמצא את עצמי במצוקה ההתמודדות שלי תהיה "נורמאלית" יותר, במקום לפנות לבולימיה יש לי סביבה תומכת ועיסוקים שאני מרגישה טוב איתם, ואמונה ובטחון בעצמי וביכולות שלי שברגעים קשים אני יכולה לשלוף הוכחות ממשיות מנסיון לא רחוק.
אחד הדברים שעזרו לי באמת להפסיק משמעותית את פרצי הבולמוס\הקאה היתה ההחלטה להתעלם מהראש שכרגע חולה בכל הנוגע לשיקולי תזונה - ולהקשיב לגוף, לאכול כשרעבה, ולהפסיק כששבעה, לסמוך על עצמי ועל הגוף שוב ולנסות לא לחשוב כי אני לא מסוגלת לחשוב בצורה בריאה עדיין. - אולי זה עבד כי הייתי כבר במקום טוב מספיק אישית. אבל זה מאוד עזר לי.
אדגיש גם שהגוף מסוגל להחלים מהנזק שנעשה במהלך המחלה - הנפיחות יורדת, מערכת העיכול מסוגלת לחזור לעצמה, הגרון מפסיק לכאוב, האנרגיות חוזרות - והתזונה גם משפרת את המצב הרגשי נפשי - רעב וחוסר תזונה מאוד לא תורם למצב רגשי נפשי - השער גדל ומתעבה שוב(!!! כן כן!!).
הייתי רוצה לתת חזרה, לתת מהכח שאני מרגישה שניתן לי שוב מבורא עולם. אני מרגישה הכרת תודה עצומה לאיפה שהגעתי ולתהליך גם הוא - זה הסיפור שלי בקצרה ואשמח לענות על שאלות, להציע עצה, לפרט ו או לתמוך באחר\ת - או להצעות לאיפה צריך את התרומה שלי.
הייתי רוצה להוסיף שהפרעת אכילה היא כמובן לא רק עניין של מראה, לכן טיפול זה חשוב, לטפל בנפש ולזהות מה באמת הבעיה - הכל קשור, ולשקם את הרגש והנפש בצעדים ממשיים בחיים מלבד כמובן ההפסקה בהרגלי הפרעת האכילה, הם הכרחיים לדעתי להחלמה לתווך הארוך, כי האושר, ההרגשה שיש לך את החיים בידיים ושיש לך סביבה תומכת ו\או להשלים אם הדברים שצריך ולהפסיק לכעוס - זה קשור להחלמה מהפרעת האכילה עצמה, מנסיוני. (אינני מטפלת מוסמכת ולכן ניתן ואפשר לחלוק עלי או להוסיף למסקנה האישית שלי)
ברשתות החברתיות יצא לי להכיר את המושג EDSOLDIER - חייל\ת\לוחמ\ת הפרעת אכילה. משתמשתים במושג בקבוצות תמיכה רבות - וזה תואר מתאים, כל מי שמחליט לנסות להחלים זו בחירה אמיצה וההחלמה היא בהחלט סוג של קרב (שבסופו של דבר מחשל ) - מאחלת לכל מי שנלחם להאמין שזה כן אפשרי לצאת מזה, וממי שעוד לא ששווה להלחם, ולחיות.
אני מודה לקב"ה על הכל ומקווה שאוכל מהמקום שלי להמשיך להתחזק - ומשם לתת חזרה בעז"ה.
אחרי 4 שנים כמעט של גהנום בצורת הפרעת אכילה (ספציפית בולימיה) אני יכולה ב"ה (בלי עין הרע) להעיד שאפשר לצאת מזה
הייתי בעבר במקום כל כך נואש, גהנום שלא הייתי מאחלת על אף אחת\אחד והייתי רוצה לעזור איכשהו לאלו שעדיין נמצאים שם או במתהליך ההחלמה הלא פשוטה גם היא. חשבתי אולי תחילה לשתף את הסיפור שלי. אישה אחת שאני מכירה שהחלימה בעצמה אחרי תקופה של יותר מ10 שנים של בולימיה כיום תומכת ועוזרת להמון אנשים שסובלים מבולימיה והיא אמרה לי שחשוב להראות שההחלמה היא אפשרית ולכן שיתוף היה נראה לי צעד ראשון כדאי.בהסתכלות אחורה אני מזהה את תחילת המחלה עוד לפני שהתחלתי במנהג ההקאות. אני יכולה לזהות מתי התחלתי להרגיש את החוסר הזה, מתי התחלתי לחשוב שאני באמת סוג ג, מתי חשבתי שאם רק אהיה יפה ורזה אסתדר, מתי התחלתי להעביר על עצמי ביקורת נוראית כי חשבתי שזה יעודד אותי להקפיד על דיאטה ולהתחיל לעשות ולהמיד בפעילות גופנית. אני גם זוכרת שהתחלתי להתמודד אם הכאב והעומס הרגשי בעזרת אוכל, בולמוסים שהלכו והחמירו אם הזמן. העלייה במשקל רק החמירה את ההלקאה העצמית שלי כלפי עצמי, והחמירה את הכאב והדכאון, ואת תכיפות הבולמוסים...שנתיים אחרי התחלתי להקיא בחג במחשבה תמימה שזה רק בינתיים כדי להמנע מהעלייה במשקל שאופיינית לחגים. משם זה רק התדרדר והשתלט לי על החיים - רק רציתי לאכול יותר והייתי מקיאה הכל. ניסיתי להתחכם וכן לאכול אבל רק דברים מסויימים ורק כדי שיהיה לי מספיק כח לעשות כאילו הכל בסדר כלפי חוץ שלא יגלו כלום. הגעתי למצב שכבר פחדתי לצאת ולהתמודד עם אוכל, במיוחד בסיטואציות חברתיות. הייתי מסתכלת במראה ובוכה. הייתי מסתגרת יותר ויותר מתבודדת ואומללה ומתביישת במצב שלי.
אחרי שנה וחצי התחלתי טיפול כי הגעתי למסקנה שאני בבור, התחלתי טיפול במסגרת הקופה והתחלתי להשתפר - ואז חשבתי שאני יכולה להסתדר כבר, וכשהגיע עוד תקופה עמוסה ומלחיצה חזרתי להרגלי והדחקתי את זה כמה שאפשר שהנה אני חוזרת שוב לעומק הבור שהייתי בו (אציין שהיו מספר חודשים ללא הקאות אחרי שעזבתי את הטיפול). התחלתי לימודים שנה א, שקשה לכל סטודנט מתחיל והלחץ הנוסף רק החמיר את מצבי, פחדתי להכשל ושוב התמודדתי עם השדים שלי, החוסר בטחון שלי. הרצון להצליח אל מול כל הדברים הנוראיים שאמרתי לעצמי כל הזמן, ההרגל של הביקורת העצמית הקשה מאוד.
כנראה שהאמביציה שפיתחתי עוד לפני המחלה - לעתיד טוב - והקצת רצון שלי בכל זאת לחיות ולהצליח ולהוכיח את עצמי - דחף אותי להתחיל טיפול שוב, ולאט לאט התמדתי, הטיפול במסגרת הקופה חייבה אותי ללכת גם לדיאטנית וגם לפסיכיאטרית. היה לי קשה אבל לאט ובטוח השתפר שוב מצבי, עם עליות וירידות כמובן, אבל בעלייה מתמדת השתפר מצבי. התחלתי לקחת את עצמי ואת חיי בידיים ולעשות שינויים משמעותיים לאיכות חיי, ליציבות ולבריאות הנפשית שלי. ואט אט התחלתי גם להרגיש את הבטחון בעצמי חוזר, את הבקורת מתמתנת אט אט, התחלתי לחיות שוב. תחילה שיתפתי מספר חברים קרובים במה שעבר עלי בשנים האחרונות וכן בטלטלות ההחלמה. התמיכה שביקשתי נענה והרגשתי שאני לא לבד, זה כבר עזר מאוד. הבנתי גם שאני חייבת לפרגן לעצמי ולתת לעצמי תמיכה ועידוד אחרת להיות תלויה באחרים רק יגרום לי להרגיש רע ולא אפתח בטחון בעצמי - מה שאני הייתי מאוד צריכה.
הדרך היתה קשה ועם נפילות וקשיים. ויש שאומרים שזה לעולם לא נגמר אבל אני יכולה להגיד ב"ה בצורה בטוחה שהחיים שלי היום שונים לגמרי מפעם, כך שגם אם חלילה אמצא את עצמי במצוקה ההתמודדות שלי תהיה "נורמאלית" יותר, במקום לפנות לבולימיה יש לי סביבה תומכת ועיסוקים שאני מרגישה טוב איתם, ואמונה ובטחון בעצמי וביכולות שלי שברגעים קשים אני יכולה לשלוף הוכחות ממשיות מנסיון לא רחוק.
אחד הדברים שעזרו לי באמת להפסיק משמעותית את פרצי הבולמוס\הקאה היתה ההחלטה להתעלם מהראש שכרגע חולה בכל הנוגע לשיקולי תזונה - ולהקשיב לגוף, לאכול כשרעבה, ולהפסיק כששבעה, לסמוך על עצמי ועל הגוף שוב ולנסות לא לחשוב כי אני לא מסוגלת לחשוב בצורה בריאה עדיין. - אולי זה עבד כי הייתי כבר במקום טוב מספיק אישית. אבל זה מאוד עזר לי.
אדגיש גם שהגוף מסוגל להחלים מהנזק שנעשה במהלך המחלה - הנפיחות יורדת, מערכת העיכול מסוגלת לחזור לעצמה, הגרון מפסיק לכאוב, האנרגיות חוזרות - והתזונה גם משפרת את המצב הרגשי נפשי - רעב וחוסר תזונה מאוד לא תורם למצב רגשי נפשי - השער גדל ומתעבה שוב(!!! כן כן!!).
הייתי רוצה לתת חזרה, לתת מהכח שאני מרגישה שניתן לי שוב מבורא עולם. אני מרגישה הכרת תודה עצומה לאיפה שהגעתי ולתהליך גם הוא - זה הסיפור שלי בקצרה ואשמח לענות על שאלות, להציע עצה, לפרט ו או לתמוך באחר\ת - או להצעות לאיפה צריך את התרומה שלי.
הייתי רוצה להוסיף שהפרעת אכילה היא כמובן לא רק עניין של מראה, לכן טיפול זה חשוב, לטפל בנפש ולזהות מה באמת הבעיה - הכל קשור, ולשקם את הרגש והנפש בצעדים ממשיים בחיים מלבד כמובן ההפסקה בהרגלי הפרעת האכילה, הם הכרחיים לדעתי להחלמה לתווך הארוך, כי האושר, ההרגשה שיש לך את החיים בידיים ושיש לך סביבה תומכת ו\או להשלים אם הדברים שצריך ולהפסיק לכעוס - זה קשור להחלמה מהפרעת האכילה עצמה, מנסיוני. (אינני מטפלת מוסמכת ולכן ניתן ואפשר לחלוק עלי או להוסיף למסקנה האישית שלי)
ברשתות החברתיות יצא לי להכיר את המושג EDSOLDIER - חייל\ת\לוחמ\ת הפרעת אכילה. משתמשתים במושג בקבוצות תמיכה רבות - וזה תואר מתאים, כל מי שמחליט לנסות להחלים זו בחירה אמיצה וההחלמה היא בהחלט סוג של קרב (שבסופו של דבר מחשל
) - מאחלת לכל מי שנלחם להאמין שזה כן אפשרי לצאת מזה, וממי שעוד לא ששווה להלחם, ולחיות.אני מודה לקב"ה על הכל ומקווה שאוכל מהמקום שלי להמשיך להתחזק - ומשם לתת חזרה בעז"ה.
