אפשר "להתקבל"?
שלום לכל דרי הפורום.
קראתי אודות הפורום ונכשלתי ברוב השאלות ב"בחן את עצמך".
לכאורה אני חזרתי בשאלה ואחר כך קצת התחזקתי והיום אני מסורתית.
בפועל אני שעטנז של הפכים בלתי אפשריים.
נולדתי וגדלתי במשפחה חרדית חסידית, אבל סביב גיל ההתבגרות התחלתי להמשך לעולם החילוני. קראתי בשקיקה קלאסיקות רומנטיות (מאדם בוברי, אנה קרנינה), ראיתי סרטים בהסתר, חלמתי על אהבה רומנטית ורציתי לגדול להיות מדענית חוקרת סרטן או איידס. ככל שהזמן עבר כך חשתי יותר סלידה כלפי הממסד הדתי על כל ביטויו ושליחיו (למשל, המורות, הרבנים, השדכניות), הבית כנסת והתפילה היו שיעמום אין קץ, חלק מהמצוות נראו לי חסרות הגיון לחלוטין. ואולם, האמונה שלי (לא רציונלית עד כמה שתהיה, ומודעת לעצמה) עדיין הייתה איתנה.
ניסיתי למצוא את האיזון שלי. הייתה תקופה שחשבתי שזה עניין של זמן ואתרגל לאכול לא כשר או לנסוע בשבת או להתלבש "בפריצות". חייתי כמה שנים בקיצוניות השניה. התמתנתי, שיניתי מינונים. ניסיתי להשתכשך בביצת ה"כיפות הסרוגות". שום דבר לא עזר. חשבתי שאתבגר ואדע. חשבתי שאתחתן ואדע. חשבתי שיהיו לי ילדים ואדע.
FAST FORWARD עשרים שנים ואני עדיין פוסחת על שתי הסעיפים.
אני כעת בארה"ב ונשואה ללא יהודי. מנסה לגדל את ילדנו כיהודים עם זהות יהודית. אני לא מחללת שבת (על פי השולחן ערוך של הרב נוח, למשל -- ללכת עם עגלה בעיר ללא עירוב זה לא בעיה.) אבל לא ממש "שומרת" את השבת. רק מאז שיש ילדים מדליקה נרות ועושה קידוש וזהו. לא איכפת לי לשבת עם בעלי מול טלויזיה כי הוא (גוי של שבת פרטי שלי, הדליק אותה. אבל לא אדליק בעצמי וגם לא אבקש ממנו. אולי ברמז. אולי ברמז עבה).
עכשיו פסח בא. אני אוכלת כשר לפסח. הבעל אוכל לחם כרגיל בצלחות הרגילות של השנה... לא בטוחה מה לעשות עם הילדים.
ניסיתי להתחבר לקהילות קונסרבטיביות או רפורמיות אבל אנחנו באותו ראש מבחינת השקפה אבל אני דוסית מידי כי אני לא מחללת שבת וחג. לעומת זאת חב"ד ובתי כנסת אורטודטקסיים ממש כבדים עלי ואני לא מרגישה קרובה אליהם. וכמובן על הבעל שלי לא אוותר (והוא לא יתגייר בשום גיור).
ההורים יודעים על המצב. האחרים במשפחה לא. יש אחים בשידוכים... אני לא בקשר איתם (מיוזמתי, אף פעם לא היינו קרובים). אין לי מושג איך הם מצליחים להסתיר אותי מהבירורים בשידוכים אבל אני לא רוצה להתקרב יותר מידי לחב"ד וכד' כדי לא לקלקל לאחים אם הקישור יעלה (כשצריך, מצגיה את עצמי בשם משפחת הבעל ומתחמקת מלדבר על המשפחת המקור שלי. ממציאה סיפורי רקע...)
רציתי להגיע לביקור בארץ לפני שנה עם בעלי והילדים. ההורים שלי לא רצו שאבוא. רק שאבוא לבד או רק עם הילדים. עשיתי חושבין עם עצמי והגעתי למסקנה שאני לא בשלה רגשית לזה ופשוט לא רוצה לבוא בכלל כדי לא להתעמת.
אני מאד עייפה מזה. לא מהעסק עם המשפחה שלי (שהוא בפני עצמו תולדה של הבעיות בפנימיות שלי) כמו זה שאני לא מצליחה להתבגר, למצוא את עצמי ואת מקומי. קהילה שאני יכולה להשתיך אליה, אנשים שאני קרובה אליהם, ובעיקר -- קוהרנטיות בין ההשקפה למעשה.
האם אני היחידה?
שלום לכל דרי הפורום.
קראתי אודות הפורום ונכשלתי ברוב השאלות ב"בחן את עצמך".
לכאורה אני חזרתי בשאלה ואחר כך קצת התחזקתי והיום אני מסורתית.
בפועל אני שעטנז של הפכים בלתי אפשריים.
נולדתי וגדלתי במשפחה חרדית חסידית, אבל סביב גיל ההתבגרות התחלתי להמשך לעולם החילוני. קראתי בשקיקה קלאסיקות רומנטיות (מאדם בוברי, אנה קרנינה), ראיתי סרטים בהסתר, חלמתי על אהבה רומנטית ורציתי לגדול להיות מדענית חוקרת סרטן או איידס. ככל שהזמן עבר כך חשתי יותר סלידה כלפי הממסד הדתי על כל ביטויו ושליחיו (למשל, המורות, הרבנים, השדכניות), הבית כנסת והתפילה היו שיעמום אין קץ, חלק מהמצוות נראו לי חסרות הגיון לחלוטין. ואולם, האמונה שלי (לא רציונלית עד כמה שתהיה, ומודעת לעצמה) עדיין הייתה איתנה.
ניסיתי למצוא את האיזון שלי. הייתה תקופה שחשבתי שזה עניין של זמן ואתרגל לאכול לא כשר או לנסוע בשבת או להתלבש "בפריצות". חייתי כמה שנים בקיצוניות השניה. התמתנתי, שיניתי מינונים. ניסיתי להשתכשך בביצת ה"כיפות הסרוגות". שום דבר לא עזר. חשבתי שאתבגר ואדע. חשבתי שאתחתן ואדע. חשבתי שיהיו לי ילדים ואדע.
FAST FORWARD עשרים שנים ואני עדיין פוסחת על שתי הסעיפים.
אני כעת בארה"ב ונשואה ללא יהודי. מנסה לגדל את ילדנו כיהודים עם זהות יהודית. אני לא מחללת שבת (על פי השולחן ערוך של הרב נוח, למשל -- ללכת עם עגלה בעיר ללא עירוב זה לא בעיה.) אבל לא ממש "שומרת" את השבת. רק מאז שיש ילדים מדליקה נרות ועושה קידוש וזהו. לא איכפת לי לשבת עם בעלי מול טלויזיה כי הוא (גוי של שבת פרטי שלי, הדליק אותה. אבל לא אדליק בעצמי וגם לא אבקש ממנו. אולי ברמז. אולי ברמז עבה).
עכשיו פסח בא. אני אוכלת כשר לפסח. הבעל אוכל לחם כרגיל בצלחות הרגילות של השנה... לא בטוחה מה לעשות עם הילדים.
ניסיתי להתחבר לקהילות קונסרבטיביות או רפורמיות אבל אנחנו באותו ראש מבחינת השקפה אבל אני דוסית מידי כי אני לא מחללת שבת וחג. לעומת זאת חב"ד ובתי כנסת אורטודטקסיים ממש כבדים עלי ואני לא מרגישה קרובה אליהם. וכמובן על הבעל שלי לא אוותר (והוא לא יתגייר בשום גיור).
ההורים יודעים על המצב. האחרים במשפחה לא. יש אחים בשידוכים... אני לא בקשר איתם (מיוזמתי, אף פעם לא היינו קרובים). אין לי מושג איך הם מצליחים להסתיר אותי מהבירורים בשידוכים אבל אני לא רוצה להתקרב יותר מידי לחב"ד וכד' כדי לא לקלקל לאחים אם הקישור יעלה (כשצריך, מצגיה את עצמי בשם משפחת הבעל ומתחמקת מלדבר על המשפחת המקור שלי. ממציאה סיפורי רקע...)
רציתי להגיע לביקור בארץ לפני שנה עם בעלי והילדים. ההורים שלי לא רצו שאבוא. רק שאבוא לבד או רק עם הילדים. עשיתי חושבין עם עצמי והגעתי למסקנה שאני לא בשלה רגשית לזה ופשוט לא רוצה לבוא בכלל כדי לא להתעמת.
אני מאד עייפה מזה. לא מהעסק עם המשפחה שלי (שהוא בפני עצמו תולדה של הבעיות בפנימיות שלי) כמו זה שאני לא מצליחה להתבגר, למצוא את עצמי ואת מקומי. קהילה שאני יכולה להשתיך אליה, אנשים שאני קרובה אליהם, ובעיקר -- קוהרנטיות בין ההשקפה למעשה.
האם אני היחידה?
