אמא של קטנטנון
New member
אפשר להתייעץ?
אני קוראת די אדוקה כאן אבל כמעט לא כותבת, מידי פעם מפציעה עם שאלות או קשיים, מקווה שזה בסדר...
הקטנטנון שלי הוא כבר ה"גדול", בן שנה ו-9, ולפני חודש וחצי נולד אחיו הקטן. הבכור מאוד קשור אלי, ואני אליו, והקבלה של התינוק החדש הביתה לא הייתה פשוטה עבורו. דיברנו והכנו אותו לפני, אבל ברור לי שההבנה של דבר כל כך מופשט עבורו היתה חלקית ביותר. כמה שעות אחרי הלידה הוא כבר בא אלי לבי"ח - הוא ראה אותי - ולא היה מוכן לבוא אלי. זה כמובן מעולם לא קרה קודם. פשוט עשה לי ברוגז. מיותר לציין כמה קשה זה היה לי.... שלושה ימים של ברוגז נוראיים עברו (ביום שחזרתי מביח באתי עם התינוק ובעלי לקחת אותו מהמטפלת בצהריים - מה שאני תמיד עושה - התינוק ובעלי חיכו באוטו. הילדון סרב לבוא אלי מהמטפלת!! ואני התיישבתי שם על הרצפה והתחלתי לבכות בלי הפסקה... זה היה נורא. העובדה שהייתי ביום השלישי ההורמונלי שלאחר הלידה רק תרמה לדרמה הלא נעימה הזו...). בכל אופן, ניסיתי לאפשר לו להרגיש את הכעס, להסביר לו במילים שקשה לו עכשיו, שאמא אוהבת אותו הכי בעולם ושאני פה בשבילו כל הזמן. והיה לו המון זמן אבא בימים האלה, שפתאום בחכמתו, נהיה המועדף עליו. היה קשה, אבל הקושי הגדול עבר, למרות שברור שעדיין לא קל לו. יש התקפי בכי והמון דווקאיות (ללכת למה שאסור - חשמל, רדיאטור...) בעיקר כשאני מניקה בבוקר או בערב. אני מנסה כמובן לחבק תוך כדי, להסביר לו שגם הוא ינק כשהיה קטן (ממש עד שגיליתי על ההריון, כשהיה בן שנה...), וכו' וכו'.
השאלה היא איך להגיב לשני מצבים - אחד - הרבצות. כשהקטן יונק, או פשוט על הידיים שלי ואני לא יכולה להוריד אותו (חוסר נחת, גזים, וכו'), הרבה פעמים הוא מנסה להרביץ לו. אני כמובן עוצרת ואומרת שאסור להרביץ, לפעמים בתקיפות, לפעמים כשאני נבהלת - בכעס. אבל בינתיים זה לא מפסיק. מצאתי את עצמי פעם אחת ממש צועקת עליו כשהוא פשוט תפס את הפנים של הקטן וכאילו צבט אותם בחוזקה עם כל היד שלו בשנייה שלא הסתכלתי. (הקטן היה על הידיים שלי!). בקיצור, איך מגיבים? לא רוצה כל הזמן לכעוס, אבל רוצה משהו אפקטיבי שהוא יבין שהוא לא יכול להרביץ לו. (או להרביץ בכלל..)
המצב השני - ההתנהגויות ה"דווקאיות". יש מצבים, שממש מתגברים לאחרונה, שהוא עושה מה שאסור, כשברור ממש, מהמבט שלו ואיך שמחפש אותי - שהוא עושה זאת כדי לבדוק את התגובה או בשביל תשומת לב. מעט מאוד דברים אסורים לו - והם מסתכמים בסכנות - חשמל, רדיאטורים ומחממים, לשחק עם הגז בכיריים - אלה בעיקר. התגובות שלנו בדר"כ הן תקיפות וברורות. לפעמים מספיק להגיד, לפעמים לוקחים אותו משם בכוח. לא עוזר, והוא ממשיך בזה לפעמים כאילו באובססיביות! ניסיתי לזמן מה גם פשוט להתעלם ולהזיז אותו משם בנונשלנטיות, כדי לא לתת את תשומת הלב השלילית, וכן לתת כמובן המון תשומת לב חיובית על דברים טובים שעושה - גם זה לא עזר. זה קשה, וכואב לי כל התקשורת השלילית הזו אתו. מה עוד אפשר לעשות?
ועכשיו כדי לסבך עוד יותר את העניינים - בשבוע הבא אנחנו עוברים דירה. בית חדש, יישוב חדש, והוא יתחיל גן חדש (לעומת המשפחתון הקטן בו היה מגיל שנה עד עכשיו - גן גדול הרבה יותר). יש עצות איך לעשות את זה הכי נכון?? אשמח לשמוע כל דבר.
תודה רבה!!!
אני קוראת די אדוקה כאן אבל כמעט לא כותבת, מידי פעם מפציעה עם שאלות או קשיים, מקווה שזה בסדר...
הקטנטנון שלי הוא כבר ה"גדול", בן שנה ו-9, ולפני חודש וחצי נולד אחיו הקטן. הבכור מאוד קשור אלי, ואני אליו, והקבלה של התינוק החדש הביתה לא הייתה פשוטה עבורו. דיברנו והכנו אותו לפני, אבל ברור לי שההבנה של דבר כל כך מופשט עבורו היתה חלקית ביותר. כמה שעות אחרי הלידה הוא כבר בא אלי לבי"ח - הוא ראה אותי - ולא היה מוכן לבוא אלי. זה כמובן מעולם לא קרה קודם. פשוט עשה לי ברוגז. מיותר לציין כמה קשה זה היה לי.... שלושה ימים של ברוגז נוראיים עברו (ביום שחזרתי מביח באתי עם התינוק ובעלי לקחת אותו מהמטפלת בצהריים - מה שאני תמיד עושה - התינוק ובעלי חיכו באוטו. הילדון סרב לבוא אלי מהמטפלת!! ואני התיישבתי שם על הרצפה והתחלתי לבכות בלי הפסקה... זה היה נורא. העובדה שהייתי ביום השלישי ההורמונלי שלאחר הלידה רק תרמה לדרמה הלא נעימה הזו...). בכל אופן, ניסיתי לאפשר לו להרגיש את הכעס, להסביר לו במילים שקשה לו עכשיו, שאמא אוהבת אותו הכי בעולם ושאני פה בשבילו כל הזמן. והיה לו המון זמן אבא בימים האלה, שפתאום בחכמתו, נהיה המועדף עליו. היה קשה, אבל הקושי הגדול עבר, למרות שברור שעדיין לא קל לו. יש התקפי בכי והמון דווקאיות (ללכת למה שאסור - חשמל, רדיאטור...) בעיקר כשאני מניקה בבוקר או בערב. אני מנסה כמובן לחבק תוך כדי, להסביר לו שגם הוא ינק כשהיה קטן (ממש עד שגיליתי על ההריון, כשהיה בן שנה...), וכו' וכו'.
השאלה היא איך להגיב לשני מצבים - אחד - הרבצות. כשהקטן יונק, או פשוט על הידיים שלי ואני לא יכולה להוריד אותו (חוסר נחת, גזים, וכו'), הרבה פעמים הוא מנסה להרביץ לו. אני כמובן עוצרת ואומרת שאסור להרביץ, לפעמים בתקיפות, לפעמים כשאני נבהלת - בכעס. אבל בינתיים זה לא מפסיק. מצאתי את עצמי פעם אחת ממש צועקת עליו כשהוא פשוט תפס את הפנים של הקטן וכאילו צבט אותם בחוזקה עם כל היד שלו בשנייה שלא הסתכלתי. (הקטן היה על הידיים שלי!). בקיצור, איך מגיבים? לא רוצה כל הזמן לכעוס, אבל רוצה משהו אפקטיבי שהוא יבין שהוא לא יכול להרביץ לו. (או להרביץ בכלל..)
המצב השני - ההתנהגויות ה"דווקאיות". יש מצבים, שממש מתגברים לאחרונה, שהוא עושה מה שאסור, כשברור ממש, מהמבט שלו ואיך שמחפש אותי - שהוא עושה זאת כדי לבדוק את התגובה או בשביל תשומת לב. מעט מאוד דברים אסורים לו - והם מסתכמים בסכנות - חשמל, רדיאטורים ומחממים, לשחק עם הגז בכיריים - אלה בעיקר. התגובות שלנו בדר"כ הן תקיפות וברורות. לפעמים מספיק להגיד, לפעמים לוקחים אותו משם בכוח. לא עוזר, והוא ממשיך בזה לפעמים כאילו באובססיביות! ניסיתי לזמן מה גם פשוט להתעלם ולהזיז אותו משם בנונשלנטיות, כדי לא לתת את תשומת הלב השלילית, וכן לתת כמובן המון תשומת לב חיובית על דברים טובים שעושה - גם זה לא עזר. זה קשה, וכואב לי כל התקשורת השלילית הזו אתו. מה עוד אפשר לעשות?
ועכשיו כדי לסבך עוד יותר את העניינים - בשבוע הבא אנחנו עוברים דירה. בית חדש, יישוב חדש, והוא יתחיל גן חדש (לעומת המשפחתון הקטן בו היה מגיל שנה עד עכשיו - גן גדול הרבה יותר). יש עצות איך לעשות את זה הכי נכון?? אשמח לשמוע כל דבר.
תודה רבה!!!
