אפשר להתבכיין?
נשואה כבר 45 שנים לאותו בעל.
תקופת הגיל עד הזיקנה הייתה טובה פחות או יותר, הוא ישב בעבודה שלו
מהבוקר עש הערב, אני גידלתי את הילדים ועבדתי בחוץ וגם בבית.
אף פעם הוא לא היה איש משפחה מושלם, העבודה הייתה כל חייו, שכח להתקשר
הביתה לשאול לשלומי, לשלום הילדים וכאשר אני הייתי מתקשרת אליו לא היה לו
אף פהם זמן בשבילי ותמיד נפנף אותי.
בבית זכיתי ממנו להערכה וכבוד רב, היה טוב אלי , אף פעם לא בגד (בכל אופן לא נתפס חה חה)
התקדם יפה והיה מפרנס לתפארת, בבית לא חסר כלום ולמעלה מזה.
הנה הגענו למנוחה ולנחלה, ואותו איש שלא היה יותר מידי בקשר עם הבית כל היום
כי העבודה הייתה אצלו מס' 1 הפך להיות לזקן שמתנהג בדיוק אותו הדבר, מה שמעניין אותו
אלו החברים שלו, המחשב, הטלפון הנייד, הבורסה ואני פחות ופחות, יחסי מין כמעט שכבר אין
לא כי הוא לא רוצה, כי אני לא רוצה , תמיד אני מרוגזת עליו, הוא מדבר אלי בצעקות, הוא כבר
גם לא שומע כל כך טוב, אולי בגלל זה, אני נעלבת מהצעקות וכל משפט שני יש מריבה.
אנחנו בני 67 לא לגמרי קשישים אך פתאום אני מוצאת את עצמי לבד, הבן אדם כאילו אין לו רגשות כאילו יש
לו לב של אבן.
זה לא גיל להתגרש, אבל להמשיך לחיות כך זה בלתי נסבל.
אז תגידו לפנות לייעוץ זוגי, מה כבר יועצת צעירונת יכולה להואיל לנו.
ואני חושבת שאולי הוא רגזן בגלל התרופות שהוא לוקח?
איך ממשיכים הלאה שגם לי יהיה טוב.
נשואה כבר 45 שנים לאותו בעל.
תקופת הגיל עד הזיקנה הייתה טובה פחות או יותר, הוא ישב בעבודה שלו
מהבוקר עש הערב, אני גידלתי את הילדים ועבדתי בחוץ וגם בבית.
אף פעם הוא לא היה איש משפחה מושלם, העבודה הייתה כל חייו, שכח להתקשר
הביתה לשאול לשלומי, לשלום הילדים וכאשר אני הייתי מתקשרת אליו לא היה לו
אף פהם זמן בשבילי ותמיד נפנף אותי.
בבית זכיתי ממנו להערכה וכבוד רב, היה טוב אלי , אף פעם לא בגד (בכל אופן לא נתפס חה חה)
התקדם יפה והיה מפרנס לתפארת, בבית לא חסר כלום ולמעלה מזה.
הנה הגענו למנוחה ולנחלה, ואותו איש שלא היה יותר מידי בקשר עם הבית כל היום
כי העבודה הייתה אצלו מס' 1 הפך להיות לזקן שמתנהג בדיוק אותו הדבר, מה שמעניין אותו
אלו החברים שלו, המחשב, הטלפון הנייד, הבורסה ואני פחות ופחות, יחסי מין כמעט שכבר אין
לא כי הוא לא רוצה, כי אני לא רוצה , תמיד אני מרוגזת עליו, הוא מדבר אלי בצעקות, הוא כבר
גם לא שומע כל כך טוב, אולי בגלל זה, אני נעלבת מהצעקות וכל משפט שני יש מריבה.
אנחנו בני 67 לא לגמרי קשישים אך פתאום אני מוצאת את עצמי לבד, הבן אדם כאילו אין לו רגשות כאילו יש
לו לב של אבן.
זה לא גיל להתגרש, אבל להמשיך לחיות כך זה בלתי נסבל.
אז תגידו לפנות לייעוץ זוגי, מה כבר יועצת צעירונת יכולה להואיל לנו.
ואני חושבת שאולי הוא רגזן בגלל התרופות שהוא לוקח?
איך ממשיכים הלאה שגם לי יהיה טוב.
