דריה הראשונה
New member
אפשר להצטרף?
קוראת סמויה פה די הרבה זמן, לפעמים מזדהה, לפעמים מקנאה. מתקרבת לגיל 40, אמא לשלושה ילדים. לאורך כל השנים הרגשתי יחס שונה מאמי לעומת אחיי ואחיותיי. מעולם לא חשתי פירגון/אהבה/רגשות חיוביים מאמי. תמיד ביקורת ותלונות. יש לציין שעבור אחיי ואחיותיי אמי כן מצליחה למלא את המשבצות הללו, לדאוג להם, לפרגן להם ולילדים שלהם וכו'. יש לציין כי בעבר כשדיברתי עם אחיי על התנהגותה, הם ניסו לומר לי שהבעיה היא אצלי, שאני מחפשת אותה וכו'. אבל לאחרונה, הם בעצמם מודים שהם "לא מבינים למה דווקא איתי היא ככה". במשך השנים עוד ניסיתי לרצות, וככל שאני ניסיתי, כך היא החמירה את ההתנהגות שלה. בשלב מסוים, ובעצת אנשים חכמים (וגם בעזרת כמה שרשורים שקראתי פה בפורום) החלטתי לצמצם את התקשורת שלי איתה. ניתוק בלתי אפשרי מבחינתי. אבל התחלתי להתקשר פחות, וכאשר התקשרתי השיחות היו קצרות ושטחיות (במיוחד אם סיפרתי משהו טוב עלי או על ילדי - היא סיימה מהר את השיחה). יש לציין כי לאורך השנים הייתי בת למופת, עשיתי דברים שילדים לא עושים להורים, כולל עזרה כספית למרות שמצבי לא מזהיר. כמו כן, לו רצתה יכולה היתה מאד להתגאות בי ובילדי (וכיוון שאינני רוצה להחשף, לא אספר, אבל באמת, אמורה היתה להיות לה הרבה נחת). כל דבר שאני מספרת עלי או על ילדי - מיד היא יוצאת עם סיפורים מקבילים (לדעתה) מאחיותי וילדיה. לדוגמא - הבן שלי קיבל תעודת הצטינות ארצית במשהו מסויים - האחיין שלי קיבל 95 במבחן בתורה וכו'. המצב כעת הוא שאני מדברת איתה פעם ביום, שיחות קצרות ולקוניות. לא מגיעה אליה לבקר, היא לא מגיעה אלי. בעבר הייתי היוזמת להרבה מפגשים משפחתיים והפסקתי וכו'. הבעיה שלי שהיא שעדיין, למרות שאני אוהבת להצהיר שאני צריכה פחות את האישור שלה והמילה הטובה (שכנראה לא תגיע לעולם), עדיין כל שיחה איתה או עם בני משפחתי מעלה את הכעס מחדש. במיוחד היום, כשאני אמא, ורואה עד כמה אני מלווה את ילדי בכל שלב בחייהם, ורוצה להיות שם בשבילם, אני מבינה כמה לא היה אף אחד עבורי. מצד אחד אני מאד כועסת - וכנראה משדרת את זה, ומצד שני, אני פוחדת שפעם יקרה לה משהו ואני אקח את זה על מצפוני. איך משתחררים מהרצון לאמא? איך מוותרים עליו לגמרי?
קוראת סמויה פה די הרבה זמן, לפעמים מזדהה, לפעמים מקנאה. מתקרבת לגיל 40, אמא לשלושה ילדים. לאורך כל השנים הרגשתי יחס שונה מאמי לעומת אחיי ואחיותיי. מעולם לא חשתי פירגון/אהבה/רגשות חיוביים מאמי. תמיד ביקורת ותלונות. יש לציין שעבור אחיי ואחיותיי אמי כן מצליחה למלא את המשבצות הללו, לדאוג להם, לפרגן להם ולילדים שלהם וכו'. יש לציין כי בעבר כשדיברתי עם אחיי על התנהגותה, הם ניסו לומר לי שהבעיה היא אצלי, שאני מחפשת אותה וכו'. אבל לאחרונה, הם בעצמם מודים שהם "לא מבינים למה דווקא איתי היא ככה". במשך השנים עוד ניסיתי לרצות, וככל שאני ניסיתי, כך היא החמירה את ההתנהגות שלה. בשלב מסוים, ובעצת אנשים חכמים (וגם בעזרת כמה שרשורים שקראתי פה בפורום) החלטתי לצמצם את התקשורת שלי איתה. ניתוק בלתי אפשרי מבחינתי. אבל התחלתי להתקשר פחות, וכאשר התקשרתי השיחות היו קצרות ושטחיות (במיוחד אם סיפרתי משהו טוב עלי או על ילדי - היא סיימה מהר את השיחה). יש לציין כי לאורך השנים הייתי בת למופת, עשיתי דברים שילדים לא עושים להורים, כולל עזרה כספית למרות שמצבי לא מזהיר. כמו כן, לו רצתה יכולה היתה מאד להתגאות בי ובילדי (וכיוון שאינני רוצה להחשף, לא אספר, אבל באמת, אמורה היתה להיות לה הרבה נחת). כל דבר שאני מספרת עלי או על ילדי - מיד היא יוצאת עם סיפורים מקבילים (לדעתה) מאחיותי וילדיה. לדוגמא - הבן שלי קיבל תעודת הצטינות ארצית במשהו מסויים - האחיין שלי קיבל 95 במבחן בתורה וכו'. המצב כעת הוא שאני מדברת איתה פעם ביום, שיחות קצרות ולקוניות. לא מגיעה אליה לבקר, היא לא מגיעה אלי. בעבר הייתי היוזמת להרבה מפגשים משפחתיים והפסקתי וכו'. הבעיה שלי שהיא שעדיין, למרות שאני אוהבת להצהיר שאני צריכה פחות את האישור שלה והמילה הטובה (שכנראה לא תגיע לעולם), עדיין כל שיחה איתה או עם בני משפחתי מעלה את הכעס מחדש. במיוחד היום, כשאני אמא, ורואה עד כמה אני מלווה את ילדי בכל שלב בחייהם, ורוצה להיות שם בשבילם, אני מבינה כמה לא היה אף אחד עבורי. מצד אחד אני מאד כועסת - וכנראה משדרת את זה, ומצד שני, אני פוחדת שפעם יקרה לה משהו ואני אקח את זה על מצפוני. איך משתחררים מהרצון לאמא? איך מוותרים עליו לגמרי?