עצמאות אישית
New member
אפשר גם אחרת!!! ../images/Emo13.gif
מה נשתנה? ליל הסדר נגמר. השנה, בפעם הראשונה, עשיתי את הסדר רחוק מאמא. רחוק, אבל הכי קרוב שאפשר. אז מה נשתנה? השנה, בפעם הראשונה, כשהתקשרתי לאמא לאחל חג שמח זה היה באמת ממקום של אהבה, ולא כי צריך. השנה, בפעם הראשונה, כשאמא איחלה לי בחזרה היא הוסיפה : ״תמסרי לליאת חג שמח, ואת אהבתי הכנה״. ליאת, היא בת זוגתי בחצי השנה האחרונה. מרגיש נכון. שלא תטעו, כמו רוב הכותבים פה גם אני מגיעה ממשפחה חרדית. ואם מי שמכיר אותי ייקח ארבע שנים אחורה, אז אמא לא הייתה מוכנה בכלל לשמוע על האפשרות של בת זוג, או על ארוחת שישי בערב ולחזור הביתה אחרי זה, ברכב. בימי שישי האחרונים, כשאני מגיעה להורים אני מגיעה ברכב, עם חצאית וגם עם ליאת. בהמתנה לגברים שישובו מבית הכנסת אנחנו מדברות עם אמא על המסיבה שנלך אחרי הארוחה, על המפגש חברים בשבת בבוקר, על הקעקוע החדש וגם על איך נביא ילדים. וההורים שלי חרדים, בדיוק כמו שלכם. אז מה נשתנה? אמא סיפרה לי על בת חברים שיצאה ולא מכבדת, וההורים לא מסוגלים לקבל. אמא סיפרה להם בגאווה שהבת שלה, כשהיא מגיעה ביום שישי בערב, היא מגיעה עם חצאית. אז מה נשתנה? התבגרנו. ברגע שהתחלתי באמת ובתמים לכבד את ההורים (לדוגמא- אמצע שבוע מכנסיים בכיף, אבל שבת להגיע בזמן ועם חצאית), הקשר בינינו נהיה מתוך כיף. ברגע שנהיה כיף הם יכלו להסתכל פנימה לתוך העולם שלי, ולראות שהתבגרתי. זה כבר לא מרד נעורים, זאת כבר לא אפיזודה חולפת. אלה החיים שלי, וזה מה שבחרתי לעשות, ואני שלמה עם זה, והכי חשוב- מאושרת. והורה, ברגע שהוא רואה יציבות ושלמות, ומרגיש שמכבדים אותו, הוא יכול לקבל. אז היום, חמש שנים מהיציאה בשאלה, אני בצד השני של דרך החיים של ההורים שלי, אבל הקשר שלנו טוב מאי פעם. אני לא מנסה להשוויץ, רק באתי לספר- לכל מי שזוכר את הניתוק שלי מהם בעבר, לכל מי שעושה את הצעדים הראשונים ומרגיש שמתנתק, ולכל מי שרוצה לצאת אבל פוחד להתנתק. באתי לספר שזה אפשרי. (נ.ב. התגעגעתי. )
מה נשתנה? ליל הסדר נגמר. השנה, בפעם הראשונה, עשיתי את הסדר רחוק מאמא. רחוק, אבל הכי קרוב שאפשר. אז מה נשתנה? השנה, בפעם הראשונה, כשהתקשרתי לאמא לאחל חג שמח זה היה באמת ממקום של אהבה, ולא כי צריך. השנה, בפעם הראשונה, כשאמא איחלה לי בחזרה היא הוסיפה : ״תמסרי לליאת חג שמח, ואת אהבתי הכנה״. ליאת, היא בת זוגתי בחצי השנה האחרונה. מרגיש נכון. שלא תטעו, כמו רוב הכותבים פה גם אני מגיעה ממשפחה חרדית. ואם מי שמכיר אותי ייקח ארבע שנים אחורה, אז אמא לא הייתה מוכנה בכלל לשמוע על האפשרות של בת זוג, או על ארוחת שישי בערב ולחזור הביתה אחרי זה, ברכב. בימי שישי האחרונים, כשאני מגיעה להורים אני מגיעה ברכב, עם חצאית וגם עם ליאת. בהמתנה לגברים שישובו מבית הכנסת אנחנו מדברות עם אמא על המסיבה שנלך אחרי הארוחה, על המפגש חברים בשבת בבוקר, על הקעקוע החדש וגם על איך נביא ילדים. וההורים שלי חרדים, בדיוק כמו שלכם. אז מה נשתנה? אמא סיפרה לי על בת חברים שיצאה ולא מכבדת, וההורים לא מסוגלים לקבל. אמא סיפרה להם בגאווה שהבת שלה, כשהיא מגיעה ביום שישי בערב, היא מגיעה עם חצאית. אז מה נשתנה? התבגרנו. ברגע שהתחלתי באמת ובתמים לכבד את ההורים (לדוגמא- אמצע שבוע מכנסיים בכיף, אבל שבת להגיע בזמן ועם חצאית), הקשר בינינו נהיה מתוך כיף. ברגע שנהיה כיף הם יכלו להסתכל פנימה לתוך העולם שלי, ולראות שהתבגרתי. זה כבר לא מרד נעורים, זאת כבר לא אפיזודה חולפת. אלה החיים שלי, וזה מה שבחרתי לעשות, ואני שלמה עם זה, והכי חשוב- מאושרת. והורה, ברגע שהוא רואה יציבות ושלמות, ומרגיש שמכבדים אותו, הוא יכול לקבל. אז היום, חמש שנים מהיציאה בשאלה, אני בצד השני של דרך החיים של ההורים שלי, אבל הקשר שלנו טוב מאי פעם. אני לא מנסה להשוויץ, רק באתי לספר- לכל מי שזוכר את הניתוק שלי מהם בעבר, לכל מי שעושה את הצעדים הראשונים ומרגיש שמתנתק, ולכל מי שרוצה לצאת אבל פוחד להתנתק. באתי לספר שזה אפשרי. (נ.ב. התגעגעתי. )