RossieL
Active member
אפר ואבק
בימים בהם כולם מדברים על השואה, אבל שוכחים את משמעותה - אין כמו יהודה פוליקר כדי לכרוך יחד את סיפורו של ומדינה במופע אחד. הצופים במופע לציון 30 השנה לאלבום המופתי זכו לדמוע וגם לרקוד, לזכור וגם להעריך, להתנחם יחד וגם להיזכר יחד במשמעות של חמלה יהודית
נדב מנוחין
"אם היה נדמה לכם ששמעתם השבוע הרבה על השואה, זה רק מפני שאתם כבר שכחתם. כולם מדברים על השואה, כלומר לא על השואה אלא על מי אשם ולמה אסור להשוות ואת מי חובה להשוות והאם צריך לנסוע למסעות, ומה הם עושים לנוער ואיך שהנוער מתנהג שם והאם המופתי וכו'. למעשה, השואה קיימת בישראל כעלבון פוליטי, כצידוק מדיני וככלי לניגוח בלבד.
יש המלרלרים על זילות השואה, כפי שנתניהו עשה אתמול כשתקף את "ארץ נהדרת" על כך שהיא עושה צחוק מניצולי שואה, אבל ספק אם הם עשו יותר צחוק מניצולי שואה מאשר נתניהו שהרוויח על חשבונם עם עוד דמגוגיה תורנית. על ניצולי השואה הרי נהוג לדבר רק ביום השואה ולשאיר אותם מתחת לקו העוני בימי חול. השואה אינה קיימת בשיח אפילו כאשר ציונה רלוונטי במובהק, כאשר ישראל עורכת עסקאות נשק עם הגרועים שבמשטרים או כאשר היא מעוניינת בשיפור היחסים עם טורקיה ושוכחת זמנית מרצח העם הארמני, או כאשר היא מגרשת מבקשי מקלט ופליטי חרב לאחר כניעה מבישה למיעוט קולני, גזעני וקיצוני. למעשה השיחה היחידה המתקיימת על השואה מבוצעת על ידי אלה המתלוננים שאינם יכולים לשמוע עליה כבר. גם בכך איננו שונים מהפולנים והחוק המפוקפק שהם דנים עליו בבניין הסיים.
כמעט איש אינו מדבר על העובדה הפשוטה, המחרידה בפשטותה, שמיליוני בני אדם נכלאו, עונו ונרצחו כשכל פשעם היה חייהם. כמעט איש אינו שואל את עצמו כיצד אנשים מהוגנים נהפכים שותפים לשלטון רצחני ופשיסטי; כיצד הם נותנים ידם - במישרין או בעקיפין - לרצח עם? כמעט איש אינו שואל את עצמו לגבי המשמעויות העמוקות של להיות קורבן לפשע כל כך נורא, וקל וחומר לא שואל את עצמו האם יכול היה להיות עומד מן הצד או גרוע מכך. הדיונים האלה נותרו נחלתם של כנסים מנומנמים באקדמיה וכמה שיעורי חברה מטושטשים. הטענה שלי היא הפוכה מן המתלוננים על ריבוי הזיכרון: במדינה שבה דוד אלהרר שולח את עמוס עוז למשרפות של טרבלינקה וזה עובר בשקט, זה לא בגלל שדיברנו יותר מדי על השואה. זה כנראה כי הספקנו לשכוח מה זה טרבלינקה.
הגדולה של אלבום כזה היא שהוא מעורר עוד מחשבות רבות. להקשיב ל"אפר ואבק", גם היום, זה להבין שאין לנו דרך לברוח מהעבר שלנו, ושלעולם לא נוכל לשנות אותו, ולכן אין לנו ברירה אלא להתמודד איתו. זה לקבל את העובדה שבהיסטוריה יש הרבה סוגים של אנשים שהפסידו, ולפעמים הם אלה שנשארו בחיים. זה להרגיש צורך באינטימיות עם שדרנית רדיו מן הצד השני של המתרס, ולחוש אובדן כשאין כלום על הסקאלה. זה לאפשר סיפור על טרגדיה משותפת, לא היררכית ולא פטרונית, של אנשים מסלוניקי ומוורשה שעולמם חרב, ובזה רב הדומה ביניהם על כל שוני - גיאוגרפי, תרבותי, לשוני - שבעולם. זה לדעת שכל דרך לתאר את הבלתי יתואר, את הטרגדיה הזאת, נדון מראש לכישלון, ולנסות שוב בכל זאת."
הכתבה המלאה כאן
בימים בהם כולם מדברים על השואה, אבל שוכחים את משמעותה - אין כמו יהודה פוליקר כדי לכרוך יחד את סיפורו של ומדינה במופע אחד. הצופים במופע לציון 30 השנה לאלבום המופתי זכו לדמוע וגם לרקוד, לזכור וגם להעריך, להתנחם יחד וגם להיזכר יחד במשמעות של חמלה יהודית
נדב מנוחין
"אם היה נדמה לכם ששמעתם השבוע הרבה על השואה, זה רק מפני שאתם כבר שכחתם. כולם מדברים על השואה, כלומר לא על השואה אלא על מי אשם ולמה אסור להשוות ואת מי חובה להשוות והאם צריך לנסוע למסעות, ומה הם עושים לנוער ואיך שהנוער מתנהג שם והאם המופתי וכו'. למעשה, השואה קיימת בישראל כעלבון פוליטי, כצידוק מדיני וככלי לניגוח בלבד.
יש המלרלרים על זילות השואה, כפי שנתניהו עשה אתמול כשתקף את "ארץ נהדרת" על כך שהיא עושה צחוק מניצולי שואה, אבל ספק אם הם עשו יותר צחוק מניצולי שואה מאשר נתניהו שהרוויח על חשבונם עם עוד דמגוגיה תורנית. על ניצולי השואה הרי נהוג לדבר רק ביום השואה ולשאיר אותם מתחת לקו העוני בימי חול. השואה אינה קיימת בשיח אפילו כאשר ציונה רלוונטי במובהק, כאשר ישראל עורכת עסקאות נשק עם הגרועים שבמשטרים או כאשר היא מעוניינת בשיפור היחסים עם טורקיה ושוכחת זמנית מרצח העם הארמני, או כאשר היא מגרשת מבקשי מקלט ופליטי חרב לאחר כניעה מבישה למיעוט קולני, גזעני וקיצוני. למעשה השיחה היחידה המתקיימת על השואה מבוצעת על ידי אלה המתלוננים שאינם יכולים לשמוע עליה כבר. גם בכך איננו שונים מהפולנים והחוק המפוקפק שהם דנים עליו בבניין הסיים.
כמעט איש אינו מדבר על העובדה הפשוטה, המחרידה בפשטותה, שמיליוני בני אדם נכלאו, עונו ונרצחו כשכל פשעם היה חייהם. כמעט איש אינו שואל את עצמו כיצד אנשים מהוגנים נהפכים שותפים לשלטון רצחני ופשיסטי; כיצד הם נותנים ידם - במישרין או בעקיפין - לרצח עם? כמעט איש אינו שואל את עצמו לגבי המשמעויות העמוקות של להיות קורבן לפשע כל כך נורא, וקל וחומר לא שואל את עצמו האם יכול היה להיות עומד מן הצד או גרוע מכך. הדיונים האלה נותרו נחלתם של כנסים מנומנמים באקדמיה וכמה שיעורי חברה מטושטשים. הטענה שלי היא הפוכה מן המתלוננים על ריבוי הזיכרון: במדינה שבה דוד אלהרר שולח את עמוס עוז למשרפות של טרבלינקה וזה עובר בשקט, זה לא בגלל שדיברנו יותר מדי על השואה. זה כנראה כי הספקנו לשכוח מה זה טרבלינקה.
הגדולה של אלבום כזה היא שהוא מעורר עוד מחשבות רבות. להקשיב ל"אפר ואבק", גם היום, זה להבין שאין לנו דרך לברוח מהעבר שלנו, ושלעולם לא נוכל לשנות אותו, ולכן אין לנו ברירה אלא להתמודד איתו. זה לקבל את העובדה שבהיסטוריה יש הרבה סוגים של אנשים שהפסידו, ולפעמים הם אלה שנשארו בחיים. זה להרגיש צורך באינטימיות עם שדרנית רדיו מן הצד השני של המתרס, ולחוש אובדן כשאין כלום על הסקאלה. זה לאפשר סיפור על טרגדיה משותפת, לא היררכית ולא פטרונית, של אנשים מסלוניקי ומוורשה שעולמם חרב, ובזה רב הדומה ביניהם על כל שוני - גיאוגרפי, תרבותי, לשוני - שבעולם. זה לדעת שכל דרך לתאר את הבלתי יתואר, את הטרגדיה הזאת, נדון מראש לכישלון, ולנסות שוב בכל זאת."
הכתבה המלאה כאן