נסיכה במגדל
New member
אפרופו מכתבים
התחרות של שבלולית גרמה לי לפתוח את המייל שלי. כן, יש שם די הרבה מכתבים אליו. ואפילו לא תשובה אחת. מצרפת לכם פה אחד מהם, עם כמה שנויים הכרחיים. הוא מהתקופה שלפני הסוף, אם כי זה לא המכתב הלפני אחרון. הסיבה שאני מצרפת אותו היא כדי לשאול, בעיקר את הגברים שבחבורה - מה הייתם עושים? (...) מה שאני מנסה להגיד זה, שאני (...) בת 28. וחצי. בלי משפחה ובלי בית. אני מחפשת שותף לחיים. והפעם אני הולכת על כל הקופה. גבר שיתאהב בי בלי בושה או פחד. שלא ירגיש צורך להצטדק ולהמעיט אותנו תמיד לעיני כולם. כזה שירצה להוריד לי את הירח. (זה, אגב, לא רגש מופרך כמו שאתה מתעקש לעשות ממנו. אתה פשוט לא מתקשר עם אנשים ברמה כזו שהם יגלו לך). כזה שיסתכל עלי כמו גבר, כמו חבר, כמו נפש לתקשר איתה. והכי חשוב, הפעם הוא יישבע לי בכל היקר לו, שהוא לעולם לעולם לעולם לא יראה אותי במצוקה ויפנה לי את הגב. "ככה זה ואין מה לעשות" לא יהיה קיים בלקסיקון הזוגיות שלי. לעולם. וכמובן שגם מצידי. כשאוהבים מישהו מתאמצים בשבילו, לא בורחים לדרך הקלה. אם אני רוצה אינטימיות ויחסי מין ומשפחה וילדים זו לא רק הבעיה שלי, ואפילו אם זו הייתה רק הבעיה שלי – מי שאוהב אותי לא יראה אותי מתייסרת. הפעם יהיה לי שותף. מישהו שיהיה נחמד לבוא איתו לבקר את המשפחה, ולצאת לטייל לפעמים ביום יפה ולהיפגש עם חברים בלי לחשוש ממה שיגידו עלי. לדבר איתם סתם, בכנות. לא חייבים בדיחות בכל מחיר. ולשאלתך, מה אני מציעה בתמורה, התשובה שלי היא פשוטה – אותו הדבר. הכול תמורת הכול, כולי תמורת מי שמתמסר לי כולו. אני הולכת לחפש לי שותף שרוצה את זה כמוני. אחרי כל מה שהיה, אנחנו חברים טובים שמה שקושר אותם זו טרגדיה משותפת. אני מודה שאין בי הרגע שום משיכה או רצון להמשיך הלאה. משיכה, אהבה, רצון להישאר, כולם נולדים מתוך אינטימיות ושיחה, מתוך חיזור. כן, גם בתוך הנישואים. אני יודעת שבנית על שקט נצחי, אבל גם אנשים שהתחתנו צריכים שיסתכלו עליהם לפעמים, שישאלו מה כואב להם, שיירתמו לעזור להם להמשיך הלאה. אני לא מרגישה אהובה במיוחד למרות שאמרת לי שאתה אוהב. להגיד זה קל, זמין ובחינם. אני מאמינה שכשאוהבים מישהו רוצים שהוא יהיה מאושר. אני חוזרת שוב: החסך במין, המחסור בשיחה, הכאב של החוסר בילדים. כל אלו הם לא רק הבעיה שלי. לא עוד. (...) תבין, חסרה לי התחלה חסרת גבולות. אני מרגישה שמלכתחילה זה הלך לכיוון שבדיעבד אני לא רוצה להיות בו. עכשיו אני מחפשת שותף נלהב שלא מפחד לחיות, שנהנה בחברתי ושמח לעשות איתי. מישהו לרוץ איתו. אתה בטח חושב עכשיו "כן, ומה את תעשי?". ובכן אני איהנה בחברתו גם. זה הדיל, זו החובה וזה הפרס. פשוט להיות ביחד, הכול תמורת הכול. אני בכל זאת חושבת שאני שווה את המאמץ, ואני אתמסר למי שיתאמץ בשבילי. אני אפילו לא יודעת אם יש טעם לשאול בשלב הזה, בכל זאת הגענו עד הלום. אני שואלת בכל זאת ותענה בכנות, רק לעצמך: מה הסיכוי שזה יהיה אתה? אנשים לא משתנים. אתה תמיד מנפנף לעומתי באמירה הזאת, שכאילו נותנת לך את הזכות לא לעשות שום צעד. וזה נכון. אבל זה נכון לשני הכיוונים. גם אני לא הולכת להשתנות. אני תמיד ארצה שידברו איתי, ואני תמיד ארצה שירצו בשבילי ואפגע כשלא יקשיבו לי. ואני לעולם לא אמשך למי שלא מקיים איתי קשר נפשי רציף. אני מגלגלת את הכדור אליך, בפעם האחרונה ובלי טיפת מחויבות מצד מי מאיתנו – אלו החיים שאני רוצה. נניח שהיית פוגש אותי היום, היית מוכן להתחייב להם? מה שלא יהיה, אני מבטיחה להישאר תמיד חברה שלך ולנסות להקל כמה שיותר. אין בי נקמנות, רק עצב. לפעמים הדבר הנכון הוא כואב. אני מבקשת שתעשה אותו הדבר. הכאב הזה של המחסור בהורות הוא בלתי נסבל. אני הולכת בקרוב להיות אמא. איתך או בלעדיך. אני מתחננת שתעזור לי להגיע לשם בקרוב.
התחרות של שבלולית גרמה לי לפתוח את המייל שלי. כן, יש שם די הרבה מכתבים אליו. ואפילו לא תשובה אחת. מצרפת לכם פה אחד מהם, עם כמה שנויים הכרחיים. הוא מהתקופה שלפני הסוף, אם כי זה לא המכתב הלפני אחרון. הסיבה שאני מצרפת אותו היא כדי לשאול, בעיקר את הגברים שבחבורה - מה הייתם עושים? (...) מה שאני מנסה להגיד זה, שאני (...) בת 28. וחצי. בלי משפחה ובלי בית. אני מחפשת שותף לחיים. והפעם אני הולכת על כל הקופה. גבר שיתאהב בי בלי בושה או פחד. שלא ירגיש צורך להצטדק ולהמעיט אותנו תמיד לעיני כולם. כזה שירצה להוריד לי את הירח. (זה, אגב, לא רגש מופרך כמו שאתה מתעקש לעשות ממנו. אתה פשוט לא מתקשר עם אנשים ברמה כזו שהם יגלו לך). כזה שיסתכל עלי כמו גבר, כמו חבר, כמו נפש לתקשר איתה. והכי חשוב, הפעם הוא יישבע לי בכל היקר לו, שהוא לעולם לעולם לעולם לא יראה אותי במצוקה ויפנה לי את הגב. "ככה זה ואין מה לעשות" לא יהיה קיים בלקסיקון הזוגיות שלי. לעולם. וכמובן שגם מצידי. כשאוהבים מישהו מתאמצים בשבילו, לא בורחים לדרך הקלה. אם אני רוצה אינטימיות ויחסי מין ומשפחה וילדים זו לא רק הבעיה שלי, ואפילו אם זו הייתה רק הבעיה שלי – מי שאוהב אותי לא יראה אותי מתייסרת. הפעם יהיה לי שותף. מישהו שיהיה נחמד לבוא איתו לבקר את המשפחה, ולצאת לטייל לפעמים ביום יפה ולהיפגש עם חברים בלי לחשוש ממה שיגידו עלי. לדבר איתם סתם, בכנות. לא חייבים בדיחות בכל מחיר. ולשאלתך, מה אני מציעה בתמורה, התשובה שלי היא פשוטה – אותו הדבר. הכול תמורת הכול, כולי תמורת מי שמתמסר לי כולו. אני הולכת לחפש לי שותף שרוצה את זה כמוני. אחרי כל מה שהיה, אנחנו חברים טובים שמה שקושר אותם זו טרגדיה משותפת. אני מודה שאין בי הרגע שום משיכה או רצון להמשיך הלאה. משיכה, אהבה, רצון להישאר, כולם נולדים מתוך אינטימיות ושיחה, מתוך חיזור. כן, גם בתוך הנישואים. אני יודעת שבנית על שקט נצחי, אבל גם אנשים שהתחתנו צריכים שיסתכלו עליהם לפעמים, שישאלו מה כואב להם, שיירתמו לעזור להם להמשיך הלאה. אני לא מרגישה אהובה במיוחד למרות שאמרת לי שאתה אוהב. להגיד זה קל, זמין ובחינם. אני מאמינה שכשאוהבים מישהו רוצים שהוא יהיה מאושר. אני חוזרת שוב: החסך במין, המחסור בשיחה, הכאב של החוסר בילדים. כל אלו הם לא רק הבעיה שלי. לא עוד. (...) תבין, חסרה לי התחלה חסרת גבולות. אני מרגישה שמלכתחילה זה הלך לכיוון שבדיעבד אני לא רוצה להיות בו. עכשיו אני מחפשת שותף נלהב שלא מפחד לחיות, שנהנה בחברתי ושמח לעשות איתי. מישהו לרוץ איתו. אתה בטח חושב עכשיו "כן, ומה את תעשי?". ובכן אני איהנה בחברתו גם. זה הדיל, זו החובה וזה הפרס. פשוט להיות ביחד, הכול תמורת הכול. אני בכל זאת חושבת שאני שווה את המאמץ, ואני אתמסר למי שיתאמץ בשבילי. אני אפילו לא יודעת אם יש טעם לשאול בשלב הזה, בכל זאת הגענו עד הלום. אני שואלת בכל זאת ותענה בכנות, רק לעצמך: מה הסיכוי שזה יהיה אתה? אנשים לא משתנים. אתה תמיד מנפנף לעומתי באמירה הזאת, שכאילו נותנת לך את הזכות לא לעשות שום צעד. וזה נכון. אבל זה נכון לשני הכיוונים. גם אני לא הולכת להשתנות. אני תמיד ארצה שידברו איתי, ואני תמיד ארצה שירצו בשבילי ואפגע כשלא יקשיבו לי. ואני לעולם לא אמשך למי שלא מקיים איתי קשר נפשי רציף. אני מגלגלת את הכדור אליך, בפעם האחרונה ובלי טיפת מחויבות מצד מי מאיתנו – אלו החיים שאני רוצה. נניח שהיית פוגש אותי היום, היית מוכן להתחייב להם? מה שלא יהיה, אני מבטיחה להישאר תמיד חברה שלך ולנסות להקל כמה שיותר. אין בי נקמנות, רק עצב. לפעמים הדבר הנכון הוא כואב. אני מבקשת שתעשה אותו הדבר. הכאב הזה של המחסור בהורות הוא בלתי נסבל. אני הולכת בקרוב להיות אמא. איתך או בלעדיך. אני מתחננת שתעזור לי להגיע לשם בקרוב.
)