איך? זה פשוט, אבל ארוך
נתחיל בכך שכלי התקשורת משני הצדדים עסוקים להתמקד אך ורק בכאב שלהם, עד כדי ציניות קרה. יש ראשית כל להבין שלאף אדם אין זכות בלעדית על הכאב שלו עצמו או של מקורביו או אחרים. כמה ביקורים "מתויירים" של ישראלים במקומות כמו עזה, שכם ורמאללה כדי שיראו במו-עיניהם עד כמה מצוקת הכיבוש והשליטה איומה: העוני, המחסור, החינוך העני, איומי הנשק, הכאוס הקיצוני ברחובות וההשפלות היומיומיות. להתפכח ולהבין למה גרמה מדיניות ממשלה אדישה וקרה במשך עשרות שנים ביחס של ניכור והתנשאות כלפי אותם מיליוני אנשים. כמו-כן, גם ביקורים ב"יד ושם" של הצד השני לא יזיקו כדי להבין את הפחדים העמוקים ואת הטרגדיה ממנה הונע העם היהודי אל הפתרון היחיד עבורו, הקמת מדינה כאן על יסוד ברית-גורל. שנית, יש להיערך מחדש בצורה אזרחית נטו. צר לי לראתו יוזמות כמו "קרן אברהם" שנופלות לטימיון, וזה בגלל הגורמים הפוליטיים והעסקיים שחודרים לתוכן. כמו-כן, ניסיונות לפתור את הבעייה שנוצרה כמו הקמת גדר או הקמת שתי מדינות כאן, יש להבין שלא יביאו תועלת לטווח הרחוק לעולם, שכן ניכור ואי-כבוד רק ימשיכות א האלימות ההדדית. שלישית, מתוך ההבנה הזאת יש להבין שלמרות הכל, הכל כאן בידיים שלנו, של ישראלים וערבים כאחד, וכמו שכך בידינו הכח להוביל את כולנו לאבדון, או לבחור בדרך האחרת של הסולחה. להתפייס ולהקים מערכת שירותים אזרחית משותפת, ומי ייתן ותהיה כאן הדמוקרטיה האמיתית הראשונה במזה"ת, שפועלת באמת למען חופש הפרט, ולא למען חופש הכסא של איזה רודן או עריץ או איזה מנהיג כנופיות טרור. לשם כך, כל הצהרת דתע, כל הפגנה סולידרית, כל גילוי דעת אנושי בסיסי- יעזור בלהביא עוד קצת אור למצב המדכא אליו הגענו, ולסחוף אחריו עוד ועוד אנשים. אולי אני אידאליסט או סתם נאיבי, אבל זה מכורח המציאות המרה.
