אפילוג
רק כשהיא הלכה, הרגשתי שהנה, הוא גם הלך לי. עבר שבוע וחצי, ולפעמים זה פרק הזמן שנדרש בשביל לעכל. הביקור של קצין העיר, ההלוויה, השבעה- כל אלה לא חלחלו כל כך עמוק כמו הרגע שהיא עזבה את הבית. שלושה בנים, והוא הגדול שבהם. 'אבו-אל-בנים', הייתי שומע את הביטוי לעתים. בת לא הייתה לי. והיא הייתה לי כמו בת. היא הראשונה שהוא הביא הביתה. לפני זה הוא לא היה מעז להביא את החברות שלו. אולי הן בעצמן לא היו מעזות להגיע. בגיל 16 הם הכירו, ומאז, רוב הזמן הם היו ביחד. היא הראשונה שישנה פה, שהתרחצה פה, שישבה אתנו בארוחות ערבי שבת. אנחנו יושבים בסלון, ועוברים שוב על האלבומים. הנה הוא, כזה קטנטן, דורית מחזיקה אותו, והוא עטוף במגבת. הרגע נשלף מאמבטיה חמימה. אבל הוא מחייך. ממש צוחק. ארבע השערות שלו זקורות, כל אחת לכיוונה. והנה הבר-מצווה. עומד ביני ובין דורית, מחבק. גם הסבים והסבתות: אמא ואבא שלי, זכרם לברכה, בתמונה, וגם ההורים של דורית, שייבדלו לחיים ארוכים. כולנו מחייכים. נראה כאילו הוא חייך במשך כל הזמן שבין שתי התמונות. והנה התמונה מהבקו"ם. הסכר נפרץ, ושוב הדמעות שוטפות. בכי שמתחיל חרישי. הוא והיא מתנשקים, רגע לפני שהוא עולה על האוטובוס שייקח אותו, אלוהים יודע לאן. עוד כמה שנים היא תתחתן, ותביא ילדים לעולם. היא תאהב את האיש, אבי ילדיה, אבל תבכה לפעמים כשתיזכר. אני זוכר איך דורית נשברה פתאום באמצע מעשה אהבה, לילה קיצי לח. חיבקתי אותה כל כך חזק, ולא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות. תמהיל של ריחות- השיער שלה, הדמעות שלה והאהבה שלנו. אביחי, קיבוצניק מיגור, היה צנחן במלחמת יום הכיפורים. הם דיברו על חתונה בקייץ הבא, אבל אז הגיע אוקטובר, ומוראות המלחמה אספו אותו לתוכם, כמו שאטד מדברי מתגלגל אוסף לתוכו שבלולים תועים. לעתים רחוקות דיברה עליו, רק בשביל לא לפגוע בי. תשע שנים עברו, ואביחי הפך לילה אחד להיות יותר ממשי מכל צילום, מכתב או זיכרון שהכרתי עד עכשיו. אנשים באים והולכים. משתתפים ומנסים לנחם. בלילות הראשונים היא עוד ישנה כאן. קשה להירדם בלילות. דורית היתה בוכה חרישית בשביל לא להעיר את כולם. הייתי יוצא למרפסת ויושב שם. נזכר איך היה מגיע עם הצ'ימידן הירוק, מאובק מהדרכים, פותח את השער הקטן, ומסתכל סביב, מנסה להבין מה השתנה מאז הפעם האחרונה... כלום לא השתנה בן... תיכנס. כלום לא השתנה. אולי התעוררתי כי לא שמעתי את היבבה הדקה של דורית. נבהלתי כשלא מצאתי אותה לידי. קמתי והלכתי למרפסת. בדרך ראיתי את הדלת בחדר שלו פתוחה. הסתכלתי פנימה. הן ישנו שם ביחד. אחרי כמה לילות החליטה לחזור הביתה. אני ודורית הסכמנו איתה שזה הדבר הנכון. היא הייתה באה כל יום, ובערב חוזרת ברגל הביתה. התעקשה שאף אחד לא ייקח אותה, לא אני ולא אף אחד מהבנים. היום ההורים שלה באו לקחת אותה. בהלוויה הם בכו ואמרו שאיבדו בן. הצער שלהם כן, אבל זה קצת מכעיס. בעצם, איזו זכות יש לי לכעוס? כבר מאד מאוחר. אנחנו מתחבקים ונפרדים. ההורים שלה יוצאים והולכים לאוטו. היא נשארת עוד קצת. אבא שלה מתניע. היא רוצה שוב להיפרד, ממני ומדורית. אני מחבק אותה, והיא בוכה. צורב לי בגרון, והנשימה מתחילה לקרטע. גם היום, כמו אז, לילה קיצי לח. הריח של השיער שלה, של הדמעות… היא פונה ורצה לאוטו, מגיפה אחריה את השער הקטן. האוטו נעלם לתוך אפילה נטולת ירח. אני עומד ומתבונן עוד הרבה אחרי שהם נעלמו. דורית כבר לא לידי. והיא הייתה לי כמו בת. רק כשהיא הלכה, הוא הלך גם.
רק כשהיא הלכה, הרגשתי שהנה, הוא גם הלך לי. עבר שבוע וחצי, ולפעמים זה פרק הזמן שנדרש בשביל לעכל. הביקור של קצין העיר, ההלוויה, השבעה- כל אלה לא חלחלו כל כך עמוק כמו הרגע שהיא עזבה את הבית. שלושה בנים, והוא הגדול שבהם. 'אבו-אל-בנים', הייתי שומע את הביטוי לעתים. בת לא הייתה לי. והיא הייתה לי כמו בת. היא הראשונה שהוא הביא הביתה. לפני זה הוא לא היה מעז להביא את החברות שלו. אולי הן בעצמן לא היו מעזות להגיע. בגיל 16 הם הכירו, ומאז, רוב הזמן הם היו ביחד. היא הראשונה שישנה פה, שהתרחצה פה, שישבה אתנו בארוחות ערבי שבת. אנחנו יושבים בסלון, ועוברים שוב על האלבומים. הנה הוא, כזה קטנטן, דורית מחזיקה אותו, והוא עטוף במגבת. הרגע נשלף מאמבטיה חמימה. אבל הוא מחייך. ממש צוחק. ארבע השערות שלו זקורות, כל אחת לכיוונה. והנה הבר-מצווה. עומד ביני ובין דורית, מחבק. גם הסבים והסבתות: אמא ואבא שלי, זכרם לברכה, בתמונה, וגם ההורים של דורית, שייבדלו לחיים ארוכים. כולנו מחייכים. נראה כאילו הוא חייך במשך כל הזמן שבין שתי התמונות. והנה התמונה מהבקו"ם. הסכר נפרץ, ושוב הדמעות שוטפות. בכי שמתחיל חרישי. הוא והיא מתנשקים, רגע לפני שהוא עולה על האוטובוס שייקח אותו, אלוהים יודע לאן. עוד כמה שנים היא תתחתן, ותביא ילדים לעולם. היא תאהב את האיש, אבי ילדיה, אבל תבכה לפעמים כשתיזכר. אני זוכר איך דורית נשברה פתאום באמצע מעשה אהבה, לילה קיצי לח. חיבקתי אותה כל כך חזק, ולא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות. תמהיל של ריחות- השיער שלה, הדמעות שלה והאהבה שלנו. אביחי, קיבוצניק מיגור, היה צנחן במלחמת יום הכיפורים. הם דיברו על חתונה בקייץ הבא, אבל אז הגיע אוקטובר, ומוראות המלחמה אספו אותו לתוכם, כמו שאטד מדברי מתגלגל אוסף לתוכו שבלולים תועים. לעתים רחוקות דיברה עליו, רק בשביל לא לפגוע בי. תשע שנים עברו, ואביחי הפך לילה אחד להיות יותר ממשי מכל צילום, מכתב או זיכרון שהכרתי עד עכשיו. אנשים באים והולכים. משתתפים ומנסים לנחם. בלילות הראשונים היא עוד ישנה כאן. קשה להירדם בלילות. דורית היתה בוכה חרישית בשביל לא להעיר את כולם. הייתי יוצא למרפסת ויושב שם. נזכר איך היה מגיע עם הצ'ימידן הירוק, מאובק מהדרכים, פותח את השער הקטן, ומסתכל סביב, מנסה להבין מה השתנה מאז הפעם האחרונה... כלום לא השתנה בן... תיכנס. כלום לא השתנה. אולי התעוררתי כי לא שמעתי את היבבה הדקה של דורית. נבהלתי כשלא מצאתי אותה לידי. קמתי והלכתי למרפסת. בדרך ראיתי את הדלת בחדר שלו פתוחה. הסתכלתי פנימה. הן ישנו שם ביחד. אחרי כמה לילות החליטה לחזור הביתה. אני ודורית הסכמנו איתה שזה הדבר הנכון. היא הייתה באה כל יום, ובערב חוזרת ברגל הביתה. התעקשה שאף אחד לא ייקח אותה, לא אני ולא אף אחד מהבנים. היום ההורים שלה באו לקחת אותה. בהלוויה הם בכו ואמרו שאיבדו בן. הצער שלהם כן, אבל זה קצת מכעיס. בעצם, איזו זכות יש לי לכעוס? כבר מאד מאוחר. אנחנו מתחבקים ונפרדים. ההורים שלה יוצאים והולכים לאוטו. היא נשארת עוד קצת. אבא שלה מתניע. היא רוצה שוב להיפרד, ממני ומדורית. אני מחבק אותה, והיא בוכה. צורב לי בגרון, והנשימה מתחילה לקרטע. גם היום, כמו אז, לילה קיצי לח. הריח של השיער שלה, של הדמעות… היא פונה ורצה לאוטו, מגיפה אחריה את השער הקטן. האוטו נעלם לתוך אפילה נטולת ירח. אני עומד ומתבונן עוד הרבה אחרי שהם נעלמו. דורית כבר לא לידי. והיא הייתה לי כמו בת. רק כשהיא הלכה, הוא הלך גם.