אף פעם לא טוב
הי. הבעיה שלי קשורה לא רק לפורום הזה, אבל אני חושבת שכאן אני יכולה למצוא את הפתרון. אני בנאדם שקשה לו להתמקד במשהו אחד לזמן ארוך. אני תמיד אחשוב מה אם יש יותר טוב, אסתכל על הסביבה ואשלה את עצמי שכל מה שלא שלי, יותר טוב. וכן. אני יודעת שהדשא של השכן לא ירוק יותר, אבל זה פשוט לא עוזר לדעת את זה. כל פעם כשאני מתאהבת, ההתרגשות והכיף והציפייה לראות את הבנאדם עוברות ברגע שאנחנו באמת ביחד. כי כשאנחנו ביחד, אחרי הפלרטוטים והדייטים והכל, אני כבר מחפשת את החבר הבא. אני לא מחליפה בנים כמו גרביים רק כי אני באופן כללי לא יוצאת יותר מדי ודוחה את רוב מי שמתחילים איתי. זה הוביל אותי למצב, שהיום יש לי חבר כבר יותר משנה, ואם עד לפני כמה חודשים לא הייתי בטוחה מה בדיוק אני אוהבת בו - עכשיו אני לא בטוחה בכלל שאני אוהבת אותו. אני מפחדת להיפרד כי שום דבר בעצם לא השתנה. תמיד לא הסתדרנו בהרבה דברים, ותמיד אהבתי אותו פחות ממה שהוא אוהב אותי. אבל יותר מזה, תמיד ידעתי עמוק בפנים שהוא לא הבנאדם בשבילי. באותה תקופה רציתי אותו למרות זאת, אבל עכשיו גם זה נעלם. אני מפחדת להישאר לבד, כי זאת מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי, והוא באמת בחור טוב, וגם החבר הכי טוב שלי. ואני יודעת שלא משנה מי יבוא אחריו, אני תמיד ארגיש שמשהו לא בסדר ושיש מישהו יותר טוב. אני יודעת שאני רוצה שינוי, אבל אני מפחדת לעשות אותו. אני לא רוצה להתפשר אבל מרגישה שאם אמצא מישהו שהוא בדיוק בשבילי, הקשר איתי יהיה פשרה בשבילו. ברור לי שאנחנו לא חיים בפנטזיה ואין אף אחד מושלם בשביל אף אחד, אבל זוגיות עם התפשרות בסדר גודל כזה מרגישה גרועה כמו חוסר זוגיות בכלל. איפה לעזאזל מתחילים בשינוי גישה? אני יודעת שאני צריכה אחד, אבל עקב ניסיון נחרץ כבר כמה שנים - מפחדת שאני פשוט לא יכולה להשתנות...
הי. הבעיה שלי קשורה לא רק לפורום הזה, אבל אני חושבת שכאן אני יכולה למצוא את הפתרון. אני בנאדם שקשה לו להתמקד במשהו אחד לזמן ארוך. אני תמיד אחשוב מה אם יש יותר טוב, אסתכל על הסביבה ואשלה את עצמי שכל מה שלא שלי, יותר טוב. וכן. אני יודעת שהדשא של השכן לא ירוק יותר, אבל זה פשוט לא עוזר לדעת את זה. כל פעם כשאני מתאהבת, ההתרגשות והכיף והציפייה לראות את הבנאדם עוברות ברגע שאנחנו באמת ביחד. כי כשאנחנו ביחד, אחרי הפלרטוטים והדייטים והכל, אני כבר מחפשת את החבר הבא. אני לא מחליפה בנים כמו גרביים רק כי אני באופן כללי לא יוצאת יותר מדי ודוחה את רוב מי שמתחילים איתי. זה הוביל אותי למצב, שהיום יש לי חבר כבר יותר משנה, ואם עד לפני כמה חודשים לא הייתי בטוחה מה בדיוק אני אוהבת בו - עכשיו אני לא בטוחה בכלל שאני אוהבת אותו. אני מפחדת להיפרד כי שום דבר בעצם לא השתנה. תמיד לא הסתדרנו בהרבה דברים, ותמיד אהבתי אותו פחות ממה שהוא אוהב אותי. אבל יותר מזה, תמיד ידעתי עמוק בפנים שהוא לא הבנאדם בשבילי. באותה תקופה רציתי אותו למרות זאת, אבל עכשיו גם זה נעלם. אני מפחדת להישאר לבד, כי זאת מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי, והוא באמת בחור טוב, וגם החבר הכי טוב שלי. ואני יודעת שלא משנה מי יבוא אחריו, אני תמיד ארגיש שמשהו לא בסדר ושיש מישהו יותר טוב. אני יודעת שאני רוצה שינוי, אבל אני מפחדת לעשות אותו. אני לא רוצה להתפשר אבל מרגישה שאם אמצא מישהו שהוא בדיוק בשבילי, הקשר איתי יהיה פשרה בשבילו. ברור לי שאנחנו לא חיים בפנטזיה ואין אף אחד מושלם בשביל אף אחד, אבל זוגיות עם התפשרות בסדר גודל כזה מרגישה גרועה כמו חוסר זוגיות בכלל. איפה לעזאזל מתחילים בשינוי גישה? אני יודעת שאני צריכה אחד, אבל עקב ניסיון נחרץ כבר כמה שנים - מפחדת שאני פשוט לא יכולה להשתנות...