אף פעם לא הבנתי..

[hilabarak]

ברוכה הבאה ל"שאלה"

לגביי, התשובה. אני חושב שאכן יש אשכול של תכונות שקשורות אחת לשנייה. ניקח סתם מייצגים של האשכול הזה : 1. אני אדם שיכלי, נוטה לא לאהוב תינוקות בני יומם (לא מתקשרים). ורדה רזיאל ז'קונט שנוטה גם לתחום הניתוח, הודתה גם ברדיו שהיא ותינוקות לא הולך ביחד. 2. אישתי אדם שנוטה לרגש, היינו אצל חברה שילדה ואישתי החזיקה את התינוקת 3 שעות רצוף (יש לנו ילדים משלנו) בעוד אני לא הסכמתי לעשות זאת כלל. 3. אנשים שמטפלים במפגרים - אני מניח שיש קווי יסוד לאישיות זו, אני לא הייתי מסוגל לטפל במפגרים לשמל. וכולי וכולי וכולי. מסקנות שלי : 1. לא ראוי שאדם מסוג אחד ישאף להיות משהו אחר, אני כנראה לא יתחיל לאהוב תינוקות של חברים (דם לא של אחים שלי) ואישתי לא תתחיל לחפש בפורומים דיונים פילוסופיים. 2. כדי להגיע לאיזון כל אחד זקוק גם לתכונות של האחר. אני אולי לא אוהב תינוקות של אחרים, אבל את הבנות שלי הרמתי וחיתלתי ועשיתי, אפילו שלקח לי חודש שלם להתחבר (לא החתמקתי מהעבודה בטענה שאני לא מתאים). אותו אדם רגשי לא יכול לברוח משיחות עם מבוגרים, אולי לא יהיה טוב בזבה, אבל עליו להיות מסוגל לעשות זאת. זה שמטפל במפגרים צריך גם להתמודד עם אנשים "רעים" (נניח לרגע שהוא אוהב מפגרים בגלל טוב ליבם ונדיבותם הרבה). וכולי. זה שיש לך מכלול כונות מסויים, איננו מאפשר לך להתחמק מלהיות מאוזן בשאר התכונות. זה כמו בגרות, אתה יכול להתמקד בשני מקצועות ולקבל בהם 100, אבל זה לא מאפשר לך להיכשל בשאר המקצועות. לפחות תעשה שתי יחידות עם ציון 60.

 

[angela8]

כל הנושא הזה מאוד מסובך

האמת היא שאני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את הדוגמאות שהבאת. האם אתה אומר שתכונות ש"אין" למישהו, אין סיכוי גדול שהוא יצליח לפתח אותם? או שלא כדאי לנסות, כי יש בזה ניסיון להיות מי שאתה לא?

 

[hilabarak]

ראשית אני מסכים, הנושא מסובך

שנית, אני חושב שהבנת אותי די נכון, אבל דרוש חידוד. אני חושב שאדם צריך להכיר במגבלות של עצמו. בואי נדבר עליי לרגע - זה יהיה די טיפשי לדעתי מבחינתי לנסות להפוך לאחד שמתלהב מתינוקות. אני די מאמין שגם אם אני אעשה הרבה מאוד מדיטציה וצפייה בתינוקות, לא אהפוך לאדם שרואה תינוק ולא מסוגל להיפרד ממנו כמו שאישתי. ומה שלא אעשה, סביר להניח שאהנה מאוד משיחות עם מבוגרים, כמו שכרגע אני נהנה משיחה זו. אז אני מכיר במגבלות של עצמי. בכל זאת, נולד לי תינוק ואינני מתחבר אליו, מה עליי לעשות ? עליי לשכב מולו ולהביט בו, אפילו שהייתי מעדיף באותו רגע להתקשר לחבר או לכתוב בפורום. עליי לחתל אותו ולטפל בו, וללמוד לאהוב אותו. (אני יכול גם כמו הרבה גברים במאה בקודמת, להתעלם ממנו עד שהוא מגיע לגיל חצי שנה). אם בכל זאת דרשתי מעצמי, אז לא הפכתי לחובב תינוקות מושבע, אבל גם לא גרמתי לעצמי נתק מהילד שלי. עכשיו אם נלך לכיוון השני, לאדם שאוהב תינוקות אך לא מסוגל לתקשר עם מבוגרים (פחד חברתי או כל סיבה אחרת). הרי הילד שלו שכרגע הוא תינוק יגדל להיות בן 15, מה הוא יעשה אז ? עליו ללמוד לתקשר עם מבוגרים, לא בהכרח לאהוב זאת, אבל לתקשר. אם ניקח את התוצאה סופית של כל אותם אנשים שמתאמצים, נקבל : אוהב תינוקות שמסוגל לתקשר גם עם מבוגרים, אך מעדיף לטפל בתינקות. אוהב תיקשורת שמעדיף לעבוד עם מבוגרים, אך מסוגל לטפל בתינוקות של עצמו. אוהב כוח ושררה, שעובד כמנכ"ל או שר בממשלה, אך יודע גם להיות אדם רגיל מול חברים או משפחה. אוהב אמנות, שלא בהכרח מתבודד עם האמנות שלו, אלא יודע גם להתמודד עם אנשים ולא רק עם בד הציור. וכולי וכולי. אני טוען שאדם שמתאמץ להיות מאוזן, שומר על התכונות הייחודיות שלו, רק מאזן אותם, ומסוגל לחוות הרבה יותר. מצד אחד - כן צריך להתאמץ ולשנות. מצד שני - צריך להכיר ביסוד שלנו ולקבל את הבסיס ואת היכולות שלנו להשתנות. שוב אחזור אליי, המשפט "וואי, איזה אדם נוראי אני, כמה שאני מתאמץ אני לא מצליח לאהוב תינוקות" - משפט קצת טיפשי. אני אוהב תקשורת שיכלית, וזהו, עליי להתאמץ בשביל משפחתי, אבל אין לי טעם לצפות שאני אמס מתינוקות כמו אישתי, זה לא יקרה (אני מניח שזה נכון גם לגביי כל התכונות האנושיות).

 

[סינתטית אפריורית]

אני משערת

שאת לב ליבו של האדם, את עקרונותיו המהותיים, את בחירותיו המהותיות העושות אותו מי שהוא , לא ניתן לשנות. אבל יש בהחלט מצב שהאדם, עם השנים אכן משתנה . זה כאמור תלוי בסיטואציות . היה כבר מי שאמר שהאדם הוא ייצור ספונטאני, הבורא את עצמו מחדש כל שנייה ושבריר שנייה ולכן אין לאדם מהות , אלא רק קיום . את טוענת שאת חסרת סבלנות , את צריכה לחשוב מה מביא אותך למצב של חוסר סבלנות . האם את חסרת סבלנות ככה סתם ? (לטעמי, אין חייה כזו ) או שמא החוסר סבלנות שלך "מתגלה" בסיטואציות מסויימות ? ואם כן, האם תוכלי לדרג את הסיטואציות שהביאו אותך למצב של חוסר סבלנות עפ"י עוצמתן? לדוגמא: המתנה : עד כמה המתנה יכולה להוציא את החוסר סבלנות שלך החוצה? איזו המתנה ? האם כשאת ממתינה לרכבת, אוטובוס את חסרת סבלנות בצורה בלתי תיאמן עד כדי החצנה לקהל הרחב או שמא את מפגינה אי שקט נפשי אישי בהמתנה הנוכחית ? מה קורה כשאת ממתינה בתור לרופא? לחבר? לשיעור? להפסקה? מה קורה אז לך? איך את מתמודדת עם מצבים שכאלו? בוודאי שזה ניתן לשינוי.

 

[שוקולדית מרירה]

כח השינוי

תלוי בכח העוצמה הפנימית של האינדבדואל, שגם היא מתפתחת עם השנים והנסיון. כדי לפתח חוזק פנימי דרוש זמן ונסיון וגם - סבלנות. הכח להשתנות בא מתוך חמלה כלפי עצמך. אם לא תוכלי לחמול על עצמך לא תפתחי סבלנות ולא תוכלי גם לגלות חמלה כלפי אחרים. אני לא מתכוונת להימנע מביקורתיות - זה נראה לי קיצוני מידי אם אפשרי בכלל. אבל כשתלמדי את האיזון בין ביקורתיות לחמלה תדעי שאת בדרך הנכונה. סבלנות בעולם בו אנו חיים היא דבר שקשה לפתח בפני עצמו: העולם שלנו רוצה תוצאות כאן ועכשיו, אבל אסור לך להיכנע לחינוך הזה. כדי להשתנות את חייבת להבין שהדרך לפעמים יותר חשובה מהתוצאה, והיא חיונית לתוצאה - לכן עלינו לאהוב את הדרך. יש לך את כל הזמן שבעולם ואין לך ממה לפחוד. הפחד הכי גדול הוא לא להתמודד עם מי שאת באמת, או לפחות כך צריך להיות. אני מאמינה ביכולת השינוי הגדולה מכולן - במיוחד זו שמשנה אותנו לנצח, והופכת אותנו לבני-אדם יותר טובים יותר איכותיים ויותר חזקים עליך רק להאמין בזה גם, ולרצות באמת להשתנות

 

[עננית נוצה]

בני אדם בהחלט יכולים להשתנות

היות שבחרת לבקר בפורום של פילוסופיה נשחק לנו מעט עם שיטתו של אריסטו. בואי ונדמיין לנו קו רצף של תכונה מסויימת- שני הקצוות המנוגדים יהיו שני הניגודים של אותה התכונה, כאשר נקודת האמצע (פחות או יותר) תשמש בעבורנו כמידה האמצעית לתכונה. ניקח לדוגמא את תכונת הסבלנות; בקצה האחד של קו הרצף נמצא חוסר סבלנות קיצוני- לחץ ועצבים. בקצה שמנגד נמצא סבלנות אין קץ- ממש אפתיות ואדישות. מידת האמצע ביחס לתכונת הסבלנות תהיה אורך רוח - סבלנות במידה הנכונה. אריסטו טוען כי האדם יכול לשנות את מיקומו על-פני קו הרצף של כל תכונה, באמצעות תירגול. כלומר, אם כרגע את מוצאת את עצמך קרובה יותר לקצה של קוצר הרוח, תרגול עצמי נכון יסייע לך "להתנייד" לכיוון הנגדי לו- בשאיפה למידה האמצעית. אם כן, בהחלט יש באפשרותך לחולל שינוי, ביחס לכל אחת מתכונותייך. מידת השינוי שתשיגי תלויה, בהכרח, במידת העוצמה של הרצון והמוטיבציה שלך לחולל שינוי ובכוח ההתמדה שלך "לעבוד על עצמך"- לתרגל את עצמך להגיע אל מידת השינוי הנכונה עבורך. באשר לשאלתך השניה- אין מקום להקבלה בין גמילה מסמים ל"גמילה" מחוסר סבלנות. הסמים יוצרים במערכת העצבים המרכזית שינויים פיזיים ממשיים, העלולים לעורר תשוקה מחודשת לסם, הנובע מצורך פיזי אמיתי (יש אפילו האומרים כי גמילה אמיתית מסמים אינה אפשרית- בשל העובדה הנ"ל). ברור שלא כן בעניין חוסר הסבלנות. כאן אינך עוברת "גמילה". כאן את פשוט מתרגלת שינוי מיקום על-פני קו רצף של תכונה. את פשוט יוצרת לעצמך הרגל חדש, במקום זה הישן. "חזרה אחורנית" למצב של חוסר סבלנות כבר לא יקרה מעצמו, אלא אך ורק אם תתרגלי הפוך... ואת זה הרי אינך רוצה, נכון...?