אסרטיביות, מתי?

[נורית של עמית]

אסרטיביות, מתי?

אני מגדלת ילד רגיש, לא רוצה לכתוב בכיין כי אני לא אוהבת את המילה הזו והיא לא נכונה לגבי עמית שלי עמית נמצא במשפחתון של 5 ילדים. כאשר לוקחים לו צעצוע הוא ממש בוכה, מתי הוא אמור ללמוד לקחת חזרה? זה הכל ענין של אופי. אני קצת מפחדת מהעתיד, מה יהיה בגן גדול יותר? בבית ספר ? (יש לי טראומה מבית ספר יסודי שהייתי בו מורה מחליפה...אבל זה כבר סיפור אחר...) בקיצור, מה עושים? מניחים לו? וחוץ מזה, מה המטפלת אמורה לעשות? אני יודעת שאם משיהו חוטף לעמית צעצוע היאניגשת ומסבירה שלא חוטפים ומחזירה לעמית את הצעצוע. האם זו טעות? עמית בן שנה ותשעה חודשים. תודה וחג שמח

 

[אינה של יערה ואלה]

יש עוד אופציה ../images/Emo13.gif

מלבד לבכות או לחטוף חזרה. פשוט לומר לילד החוטף "לא לחטוף! זה לא נעים לי!" או "לא! אני משחק בזה עכשיו!" או כל וריאציה על הנושא. מה שנקרא אסרטיביות. לא תוקפנות או אלימות, פשוט עמידה על זכויות בסיסיות. אני בטוחה שעמית מבין לא מעט ואת יכולה לשוחח איתו על הנושא. ועוד: יערה למדה את הביטוי "זה לא נעים לי" ממני. בכל פעם שהיא היתה מושכת לי בשיער או כדומה,

 

[נורית של עמית]

זאת הבעיה....עמית מדבר גיבריש

שוטפת במיבטא הודי.... וכך גם שאר הילדים... אני אולי אומר לגננת להגיש את המשפט הזה... (אני מבינה שאני לא היחידה שלא ישנה בשעות אלו...אני עם התקפת אלרגיה איומה...) תודה

 

[אינה של יערה ואלה]

אמרתי מדבר? אמרתי מבין!!

הוא יכול לדבר גם אוזבקיסטנית מדוברת, אבל תאמיני לי שהוא יבין אם תדברי איתו. <אני דווקא ישנה יופי - אבל בחו"ל!>

 

[חנה גונן]

אם ילמדו אותו הוא ילמד

איך להגיב במצב הזה ןבמצבים אחרים,הוא לא יודע הרי מה זו אסרטביות ואיך זה צריך להיות לפי ראית העולם שלנו,כמו כל דבר צריכים להדריך אותו,ללמד אותו,בסבלנות,בהדרגה. שלף חנה גונן

 

[שרוֹן]

נחמות

גם הילד שלי היה בוכה כשחטפו לו. גם קצת אחרי הגיל שאת מתארת. נשתל במקום ובוכה. זה לא שהוא לא דאג לעצמו, הוא דאג לעצמו, רק בשיטת אני אבכה ומישהו כבר יסדר את העניינים. אני מניחה שבהתחלה זה היה חוסר אונים, ובהמשך הוא התרגל שפותרים לו מצבים מסובכים. בסופו של דבר הוא למד, לדעתי את הרוב בעצמו. אני מצידי, כשהייתה תקרית, במקום להחזיר לו את הצעצוע בעצמי ולהגיד לילד השני שאסור וכ'ו, הצעתי לו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה שלו- אתה יכול ללכת לבקש את זה בחזרה. לפני שבועיים הייתי אצל חברה עם ילד בגיל עידו. לעידו היה מסננת גדולה ולשני היה תרבד. אותו ילד התחיל לחבוט במסננת ואח"כ גם קצת בעידו. חשקתי שיניים, ולא התערבתי ולהפתעתי עידו לקח לו את התרבד ישר מהיד. הוא פתר לעצמו את הבעיה. (המצחיק היה שדווקא אז התערבה האמא של הילד וביקשה מעידו לא לחטוף

). אז זהו, בעקרון בסיטואציה המדוברת הוא או יתרחק או יגיב כלפי מי שמפריע לו. בדרך כלל במילים ובמקרה יוצא הדופן הזה גם במעשה. מבחינתי כל עוד הוא פותר לעצמו בעיות בדרכי שלום, זה בסדר. אגב, הוא אוטוטו בן שלוש. בגיל שנתיים זה היה רחוק מזה. זה גם הגיל והנסיון שהוא צבר

, וכנראה שגם ההתערבות המאוד מוגבלת שלי, קרי, עצה מהספסל ותו לא.

 

[אינה של יערה ואלה]

איזה הבדל מדהים בין

גיל שנתיים לשלוש, נכון? עוד זכורה לי התקופה של גיל שנה וחצי שבה היא היתה ניגשת לכל העגלות בגינה ומחטטת בתיקים בחיפוש אחרי דברים מעניינים, איך היה היתה חוטפת בנון-שלנטיות כל צעצוע נחשק של כל ילד, ואיך עייפתי מתפקיד כוחות האו"ם. כמה דאגתי לכישורים החברתיים שלה. עבר מתישהו. היום היא מחטטת רק בתיק שלי כי שם נמצא הבליסטקס.

 

[שרוֹן]

הבדל גדול, ועוד דבר,

כשמדובר באלימות לשמה, יש מקום לקרוא למבוגר באיזור, במקום "ללכת מכות". זה עוד לא קרה לו, הוא לגמרי נמנע (תודה לאל). מדובר בעיקר על פתירה של בעיות הוא לקח לי, הוא משך לי.

 

[נורית של עמית]

תודה לכל המגיבים. אז פשוט להגיד

לגננת להסביר לו לגשת ולקחת חזרה? כי מצבים כאלו כמעט ולא קורים שאני איתו כי אין ילדים כל כך בסביבה... חוץ מאתמול שהיתה לנו מסיבת פורים בבנין וירדנו למטה, הגיעה לדה מהמשפחתון שלו וחטפה לו את העוגיה שהחזיק ביד, מה שגרר כמובן מיד בכי היסטרי והעלבות חבל על הזמן... טוב, אני לא צריכה להתלונן כל כך ,,,,אני ביקשתי ילד חננה....

 

[She Dolphin]

אספר לך עלינו...

תומר היה ילד כזה בדיוק. עד גיל שנה וחצי בערך היו לוקחים לו דברים וזה לא הזיז לו בכלל. הוא נכנס לגן בגיל שנה ושלושה וכנראה שלקח לו כמה זמן להפנים את העסק. בשלב מסויים הוא פיתח רגישות אדירה לכל לקיחת חפץ מידיו או לכל מגע פיזי שכלל דחיפות, מכות, משיכת שערות וכו'. הוא היה מתחיל לבכות ולפעמים אפילו מתקפל לריצפה לפוזיציה מעוררת רחמים, גם אם מי שפגע בו היה ילד שקטן ממנו בשניים וחצי ראשים. מעולם לא החזיר מכות או חטף בחזרה. היה לי קשה לראות את זה וגם אני התלבטתי מה לעשות. לאחר שקראתי הרבה בעיקר בפורום הזה, החלטתי לסמוך עליו ולכבד את הדרך שבה הוא "בחר" להגיב. הקפדתי לא להלחיץ אותו או לגרום לו להרגיש רע כי הוא בוכה ולא לוקח או מרביץ חזרה. ניסיתי לחזק אותו על ידי הפגנת אמפתיה והצעות לשינוי אוירה או חפץ אחר. לפעמים ממש מנעתי פגיעה פיזית אם הייתי קרובה למקום וזמן הארוע. לא עודדתי אותו להחזיר מכות או לקחת חזרה בכוח. היו רגעים רבים שהתלבטתי נקודתית אם הגבתי נכון או לא נכון. תומר התחיל לדבר די מאוחר יחסית לרוב הפעוטים בגילו. בגיל שבנך נמצא בו הוא כמעט שלא דיבר בכלל. היום הוא בן שנתיים ותשעה חודשים. בחודשים האחרונים אני מסתכלת בהשתאות איך הדינמיקה שלו עם ילדים אחרים משתנה בהדרגה בהתאם להתקדמות היכולת המילולית שלו. כשפוגעים בו הוא עומד על שלו ומסביר: "לא לקחת לי!" / לא לדחוף אותי!" / "עכשיו אני!" / "זה שלי!" וכו'. הוא עדיין לא מחזיר מכות (לשמחתי הרבה). פתאום הבנתי משהו: מכיוון שמכות מעולם לא היו (וכנראה יהיו) כלי שמתאים ונכון לתומר להשתמש בו, כל עוד לא היה לו כלי אחר הוא היה פשוט חסר אונים. כשהתחיל לדבר רכש לעצמו כלי שבו הוא יכל לבטא את כעסו, עלבונו וחוסר שביעות רצונו והוא גם גילה שהכלי הזה עובד לפעמים! מאותו רגע הוא קיבל בטחון והמקרים שבהם הוא בוכה כתוצאה מפגיעות של ילדים אחרים התמעטו מאוד. בנוסף הוא למד ממה להתרחק. למשל בגינה, כשאנחנו מגיעים ויש המון ילדים על המגלשה, משתוללים ודוחפים, הוא פשוט עושה דברים אחרים עד שהילדים מתחילים ללכת הביתה ואז מוצא לו שניים שלושה ילדים ומשחק איתם בנחת ובשלווה. אני לא כיוונתי אותו לעשות את זה, זאת יוזמה שלו. כנראה שכך הוא מרגיש יותר טוב - לא להכנס ל"גוב האריות" אלא להעסיק את עצמו בצד עד שהאוירה נרגעת. אני נדהמת כשאני רואה איך בגיל כל כך צעיר הוא מצא לעצמו את הדרך להמנע מעימותים מיותרים. לא כל הילדים אותו הדבר, יש כאלה שהטבע שלהם הוא לא להיות אלימים והם נאלמים דום מול אלימות ואגרסיביות. אני הייתי ילדה כזאת ונשארתי כזאת גם כמבוגרת. למרות שזה לא תמיד קל להיות כזה (במיוחד במדינה שלנו), אני שמחה שהוא כזה ולא מאלו שמדברים עם הידיים.

 

[She Dolphin]

(וכנראה יהיו) צ"ל (וכנראה לא יהיו)

כמובן

 

[נורית של עמית]

תודה, עודדת אותי מאוד, עמית נראה

לי ממש לא אסרטיבי ואכן הבעיה העיקרית היא שהוא ממש לא מדבר (חוץ מג'יבריש). אני מקווה שזה יסתדר בהמשך, אני לעומתו מאוד אסרטיבית ומאוד עומדת על שלי... אבל, כאמור הוא יצא חננה כמו האבא שלו... תודה

 

[She Dolphin]

אני מצטערת, אבל אמרת שקשה לך

עם העובדה שהוא "לא לוקח בחזרה", ועכשיו את אומרת שהוא "נראה לך ממש לא אסרטיבי". אלו שני דברים שונים. אסרטיביות היא (לפי המילון): "החלטיות, ביטחון עצמי וסגנון התבטאות ישיר, נחרץ ותקיף המאפשרים לאדם לעמוד על שלו ולדרוש את המגיע לו". בשום מקום לא נאמר שיש לזה איזשהו קשר לשימוש בידיים! אנשים וילדים שמשתמשים בידיים כדי להשיג דברים הם לא אסרטיביים, הם אולי אגרסיביים

. דווקא ילד שמשתמש באמצעים פיזיים כדי להשיג את שלו עלול להתקל בקשיים מסוג אחר במיומנות חברתית, מה שלא ממש תורם להשגת המטרה שלו. וצר לי להגיד לך גם שקצת מפריע לי לקרוא שאת מגדירה אותו כ"חננה". אני מניחה שהתכוונת בהומור מן הסתם, אבל גם אם את מתבדחת נסי לשים לב שאת לא שיפוטית במקצת כלפיו ואולי יש לזה ביטוי גם בחיים האמיתיים... מצטערת על נימת הביקורת, פשוט זה קצת צרם לי

עדיף להשקיע בלתת לו בטחון עצמי על ידי חיזוק ואמפתיה ואז, כשיתחילו להתפתח הכלים האחרים, הוא כבר ידע מה לעשות איתם.

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif מחזקת את גלית

וסיפרתי כאן פעם מה קורה כשלוחצים (לא פיזית, כמובן, רק בעצות טובות, והכל מאהבה) על ילד "להחזיר" כשזה לא מתאים לאופי שלו... אני אחפש אחר כך את הקישור.

 

[נורית של עמית]

אכן "חננה" נכתב בהומור, אם תשימי

לב לחתימה שלי תביני שהוא תעלולון לא קטן... אני בטוחה שהמצב ישתנה ברגע שהוא יוכל לדבר ולהביע במילים את מה שהוא מרגיש כאשר עושים לו את זה... השאלה הגדולה שלי היא איך מתנהגים?: או בעצם איך אמורהלהתנהג הגננת? כי רב המצבים הנ"ל קורים אצלה. אמפתיה ובטחון עצמי הוא מקבל הרבה מאוד ממני, בכל התחומים.