אספרגר - מה דעתכם?
כתבתי פה בעבר כאורחת בשם "אמאשל". מאז שיש לי קשר אישי לנושא האוטיזם, קראתי הרבה חומר ולמדתי המון, ובאופן לא מפתיע, אני מתחילה לחשוב על כל מיני אנשים שהכרתי ושאני מכירה, שלדעתי עומדים בקריטריונים של תסמונת אספרגר. הדיאגנוזה החובבנית שלי לא שווה הרבה ומבחינתי זה בעיקר קוריוז. אבל יש נער אחד, בן של חברים של הוריי, שאני חושבת עליו ללא הרף. והנה שאלה לדיון: אם הילד הגיע לגיל 15 בלי שיאבחנו אותו, האם איבחון יכול בכל זאת איכשהו לשפר את חייו? האם יש דרך מנומסת ולא כואבת להציע את האופציה הזאת להורים שלו? או שעדיף לשמור את האבחנות שלי בלב, ולא להתערב? מדובר בנער שמהרבה בחינות הוא מבריק, ממש עילוי - אבל מתנהג כך שפשוט לא נעים לשהות בחברתו. אין לו חברים, והוא סולק מהלימודים בגלל בעיות משמעת. התנהגותו משפיעה מן הסתם גם על החיים החברתיים של הוריו, הורי כבר כמעט הפסיקו להזמין אותם אחרי כמה תקריות לא נעימות, ואני בטוחה שהם לא היחידים. לדוגמה: כילד בן 11 או 12, היה מנסה לשלוט במהלך השיחות, קוטע את דברי המבוגרים ונוזף בכל מי שלא דבק בנושא ש*הוא* בחר כנושא השיחה, ותמיד היה זה נושא שבו הוא שלט ברמת מומחה גם בגילו הצעיר. כשקראתי תיאורים של אנשים עם תסמונת אספרגר נזכרתי בו שוב ושוב. אבל, כאמור, הוא כבר בן 15 ולדעתי איש מעולם לא חשב לערוך לו איבחון פורמלי. מה אתם אומרים - לשתוק? ואם לא, אז איך מעלים את הנושא בלי להעליב?
כתבתי פה בעבר כאורחת בשם "אמאשל". מאז שיש לי קשר אישי לנושא האוטיזם, קראתי הרבה חומר ולמדתי המון, ובאופן לא מפתיע, אני מתחילה לחשוב על כל מיני אנשים שהכרתי ושאני מכירה, שלדעתי עומדים בקריטריונים של תסמונת אספרגר. הדיאגנוזה החובבנית שלי לא שווה הרבה ומבחינתי זה בעיקר קוריוז. אבל יש נער אחד, בן של חברים של הוריי, שאני חושבת עליו ללא הרף. והנה שאלה לדיון: אם הילד הגיע לגיל 15 בלי שיאבחנו אותו, האם איבחון יכול בכל זאת איכשהו לשפר את חייו? האם יש דרך מנומסת ולא כואבת להציע את האופציה הזאת להורים שלו? או שעדיף לשמור את האבחנות שלי בלב, ולא להתערב? מדובר בנער שמהרבה בחינות הוא מבריק, ממש עילוי - אבל מתנהג כך שפשוט לא נעים לשהות בחברתו. אין לו חברים, והוא סולק מהלימודים בגלל בעיות משמעת. התנהגותו משפיעה מן הסתם גם על החיים החברתיים של הוריו, הורי כבר כמעט הפסיקו להזמין אותם אחרי כמה תקריות לא נעימות, ואני בטוחה שהם לא היחידים. לדוגמה: כילד בן 11 או 12, היה מנסה לשלוט במהלך השיחות, קוטע את דברי המבוגרים ונוזף בכל מי שלא דבק בנושא ש*הוא* בחר כנושא השיחה, ותמיד היה זה נושא שבו הוא שלט ברמת מומחה גם בגילו הצעיר. כשקראתי תיאורים של אנשים עם תסמונת אספרגר נזכרתי בו שוב ושוב. אבל, כאמור, הוא כבר בן 15 ולדעתי איש מעולם לא חשב לערוך לו איבחון פורמלי. מה אתם אומרים - לשתוק? ואם לא, אז איך מעלים את הנושא בלי להעליב?