אסור לשכוח..
הייתי באיזו עבודה היום.
באמצע היום יצאתי החוצה לקנות משהו.
במעבר החציה בדיוק מולי הלך איש זקן נמוך, שהחזיק מתחת לזרוע שלו מקל הליכה,
ובשתי הידיים שלו שלוש שקיות.
שנינו חצינו. אבל משהו הטריד אותי במראה שלו..וחשבתי לעצמי אם הוא עם מקל הליכה, סימן שקשה לו
לא להשתמש בו ועוד להחזיק שקיות בידיים..
שיחה קצרה עם עצמי:
חייבת להכנס חזרה-פרנסה, מחכים לי..
אבל מה איתו? אני יודעת, אני רואה שקשה לו..
הלכתי עוד כמה צעדים, ועשיתי U.
בצעדים מהירים הגעתי אליו..הוא היה אדום מהשמש..
אתה צריך עזרה? שאלתי.. קצת, הוא ענה..תודה רבה תהיי בריאה..
לקחתי את השקיות מהידיים שלו *אחת מהן הייתה ממש כבדה, אפילו לי* והתחלנו ללכת בעליה..
הוא ברך אותי כל הזמן, והייתי נבוכה..אמרתי לו שזה שטויות ואני בטוחה שגם הוא
עזר ועוזר כשהוא יכול, ושלא יתבייש לבקש עזרה..
חשבתי ש...לא יתכן שזה רחוק, וכבר אני חוזרת..
טיפסנו שנינו בעליה..בחום הזה..הוא נעזר במקל שלו, והרגשתי את חוסר האונים שלו..
אמרתי לו שלא ידחק בעצמו, ויש לי זמן..
הוא התלונן שאין ספסלים למנוחה בדרך, וטען שהתקשר המון לעיריה ותמיד אמרו לו
יהיה בסדר, אבל כלום לא קורה..
ואני חשבתי לעצמי..כל מה שהוא מדבר עליו זה ספסל לנוח..וזה כ"כ חיוני לו-אף פעם לא חשבתי על זה
שלמישהו כל כך חשוב הספסל לנוח-קריטי עבורו..
התפללתי שעוד שניה, בסיבוב-יהיה את אותו ספסל..שהוא יוכל לנוח..
ולא היה.
להפתעתי, טיפסנו כבר את כל העליה והגענו לפניה ..
אותה פניה הייתה גם היא עליה!
לעזאזל..זה כבר הכעיס...שאלתי איפה הבית שלו, והוא הצביע ואמר שרק מהרחוב הסמוך אפשר להגיע אליו..
המשכנו לטפס, והוא ביקש את השקיות ואמר שהוא יכול להסתדר מכאן, והודה לי..
סירבתי. המשכתי ללכת איתו, ושאלתי אם יש לו ילדים, ולמה הם לא עוזרים לו..
הוא ענה לי-בנים גידלתי ורוממתי..ונאנח..
הם לומדים, עובדים אני לא רוצה להפריע להם בחיים..הוא הוסיף.
הגענו לבניין שבו הוא גר בצעדים איטיים.
היה לי חם כ"כ ועצוב כ"כ ..
לא הבנתי איך הילדים שלו לא באים ולו פעם אחת בשבוע לעזור לאבא ואמא שלהם.
פשוט לא הבנתי את זה..
אני לא שופטת אותם, באמת-אבל איך זה יתכן?
הכנסתי לו את השקיות למעלית, כשאני שומעת את התודה שלו כשיצאתי מהבניין...
זהו..אז אם יש לכם הורים שקשה להם-אל תשכחו אותם שם..בעליה..קשה להם.
הייתי באיזו עבודה היום.
באמצע היום יצאתי החוצה לקנות משהו.
במעבר החציה בדיוק מולי הלך איש זקן נמוך, שהחזיק מתחת לזרוע שלו מקל הליכה,
ובשתי הידיים שלו שלוש שקיות.
שנינו חצינו. אבל משהו הטריד אותי במראה שלו..וחשבתי לעצמי אם הוא עם מקל הליכה, סימן שקשה לו
לא להשתמש בו ועוד להחזיק שקיות בידיים..
שיחה קצרה עם עצמי:
חייבת להכנס חזרה-פרנסה, מחכים לי..
אבל מה איתו? אני יודעת, אני רואה שקשה לו..
הלכתי עוד כמה צעדים, ועשיתי U.
בצעדים מהירים הגעתי אליו..הוא היה אדום מהשמש..
אתה צריך עזרה? שאלתי.. קצת, הוא ענה..תודה רבה תהיי בריאה..
לקחתי את השקיות מהידיים שלו *אחת מהן הייתה ממש כבדה, אפילו לי* והתחלנו ללכת בעליה..
הוא ברך אותי כל הזמן, והייתי נבוכה..אמרתי לו שזה שטויות ואני בטוחה שגם הוא
עזר ועוזר כשהוא יכול, ושלא יתבייש לבקש עזרה..
חשבתי ש...לא יתכן שזה רחוק, וכבר אני חוזרת..
טיפסנו שנינו בעליה..בחום הזה..הוא נעזר במקל שלו, והרגשתי את חוסר האונים שלו..
אמרתי לו שלא ידחק בעצמו, ויש לי זמן..
הוא התלונן שאין ספסלים למנוחה בדרך, וטען שהתקשר המון לעיריה ותמיד אמרו לו
יהיה בסדר, אבל כלום לא קורה..
ואני חשבתי לעצמי..כל מה שהוא מדבר עליו זה ספסל לנוח..וזה כ"כ חיוני לו-אף פעם לא חשבתי על זה
שלמישהו כל כך חשוב הספסל לנוח-קריטי עבורו..
התפללתי שעוד שניה, בסיבוב-יהיה את אותו ספסל..שהוא יוכל לנוח..
ולא היה.
להפתעתי, טיפסנו כבר את כל העליה והגענו לפניה ..
אותה פניה הייתה גם היא עליה!
לעזאזל..זה כבר הכעיס...שאלתי איפה הבית שלו, והוא הצביע ואמר שרק מהרחוב הסמוך אפשר להגיע אליו..
המשכנו לטפס, והוא ביקש את השקיות ואמר שהוא יכול להסתדר מכאן, והודה לי..
סירבתי. המשכתי ללכת איתו, ושאלתי אם יש לו ילדים, ולמה הם לא עוזרים לו..
הוא ענה לי-בנים גידלתי ורוממתי..ונאנח..
הם לומדים, עובדים אני לא רוצה להפריע להם בחיים..הוא הוסיף.
הגענו לבניין שבו הוא גר בצעדים איטיים.
היה לי חם כ"כ ועצוב כ"כ ..
לא הבנתי איך הילדים שלו לא באים ולו פעם אחת בשבוע לעזור לאבא ואמא שלהם.
פשוט לא הבנתי את זה..
אני לא שופטת אותם, באמת-אבל איך זה יתכן?
הכנסתי לו את השקיות למעלית, כשאני שומעת את התודה שלו כשיצאתי מהבניין...
זהו..אז אם יש לכם הורים שקשה להם-אל תשכחו אותם שם..בעליה..קשה להם.
בגלל העליות, נכון?
