אנשים.
ולא באמת אכפת להם, זו טעות לחשוב כך. טעות לחשוב שיש מישהו מלבד עצמך שדואג לך.. טעות לחשוב שאנחנו צריכים לסמוך עליהם, טעות לחשוב שהם דואגים לנו, טעות לחשוב שאכפת להם מאיתנו, טעות לחשוב שאתה לא לבד בעולם הזה. ואנשים כל כך צבועים, והם שונאים על כלום, ואוהבים על עוד יותר כלום.. הם אוהבים כל אחד, הם מבזבזים מילים יקרות ערך כמו "אני אוהב/ת אותך" על כלום, על אנשים שהם בקושי מכירים, אולי כי הם השאילו להם מחברת מסכנה. ואנשים שוכחים, אנשים שוכחים אותך.. אתה כל כך קטן מבינהם.. הזמן עושה את שלו. שניות מטומטמות עושות את שלהן, בלשכוח את האחר.. בלשכוח אותך, ואז לחזור ולהתעלם ממך. אנשים עומדים מולך, אלוהים.. מולך!!!!! כאילו אתה שקוף.. אני לא שקופה, אני אפילו לא כזו רזה שיש אפשרות גבוהה לפספוס שלי.. מולם, מולם אני עומדת!!! והם רואים מעברי.. ואותי - לא רואים. ואותי הם לא רואים!!!!!! מה איתי, מה איתי? אני לא שקופה.. אני פה, אני פה!!! רק אם תשימו לב.. רק אם יהיה אכפת לכם קצת.. רק אם לא תהיו עסוקים בעצמכם כל היום!!! רק אם.. רק אם כל זה לא הייתי מלאה בכעס, בתסכול, בעצבים, בכאב.. בכאב.. בגללכם, רק בגללכם!!!!!! בגלל שלא אכפת, בגלל שאתם לא שמים זין.. רק עצמכם כל היום, במרכז. כי אתם הנעלים, נכון ? כי אנשים אחרים לא חשובים.. שקוף הוא כלום.. למה ששקוף יהיה חשוב? אם רק הם לא היו כאלה, אם הם רק היו מנסים לראות, לראות!!!!! לאן כל הטוב נעלם מהעולם? למה הכל השתנה? למה?... למה? למה האדם שלא עשה כלום, הוא השקוף? למה זה נגזר עליו? למה כל הזמן הוא יצטרך להית השקוף? אכזבות, מתחלפות אחת בשנייה.. עוד ועוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר, זה לא נגמר.. בספר אחד כתוב "אין שום דבר מפחיד מאנשים...אף כריש לא נגס בי, אף נחש לא הכיש אותי. אני את כל הרגעים הכי גרועים בחיים שלי קיבלתי במתנה מאנשים"[בין דירות, אם זה מעניין מישהו]. הוא צודק, הוא כל כך צודק.. יחטיפו לי, ירביצו לי, יתעללו בי.. אבל שום דבר לא יכפר על סטירה אחת.. לא סטירה פיזית, לא.. סטירה ללב, סטירה לנפש.. העלבה, אי אכפתיות, אגונצטנריות.. מתי העולם הזה יחדל מלהתקיים ככזה? מתי??? מתי כל זה ייגמר? מתי נתחיל מחדש כחברה מתוקנת? מתי נשנה את הטבע הכל כך מגעיל שלנו? מתי??? אם לא הייתי כל כך חזקה מזמן הייתי נותנת למוות להשתלט עליי ולקחת אותי איתו.. אם לא הייתי כל כך חזקה.. ומה קורה לאלה שלא חזקים? מה קורה להם?!!? הם קמלים, מתים.. כמו פרחים קטנים, שקופים שאנשים דורכים עליהם בדרכם לפרח יפה יותר, טוב יותר.. כואב לי על אותם פרחים, על אותם אנשים.. כואב לי על אלה שלא נלחמים.. כואב לי על אלה שהפסיקו להילחם, שנמאס להם.. כואב לי עליהם.. ואני תוהה מתי אני אהפוך לאחת כזו.
ולא באמת אכפת להם, זו טעות לחשוב כך. טעות לחשוב שיש מישהו מלבד עצמך שדואג לך.. טעות לחשוב שאנחנו צריכים לסמוך עליהם, טעות לחשוב שהם דואגים לנו, טעות לחשוב שאכפת להם מאיתנו, טעות לחשוב שאתה לא לבד בעולם הזה. ואנשים כל כך צבועים, והם שונאים על כלום, ואוהבים על עוד יותר כלום.. הם אוהבים כל אחד, הם מבזבזים מילים יקרות ערך כמו "אני אוהב/ת אותך" על כלום, על אנשים שהם בקושי מכירים, אולי כי הם השאילו להם מחברת מסכנה. ואנשים שוכחים, אנשים שוכחים אותך.. אתה כל כך קטן מבינהם.. הזמן עושה את שלו. שניות מטומטמות עושות את שלהן, בלשכוח את האחר.. בלשכוח אותך, ואז לחזור ולהתעלם ממך. אנשים עומדים מולך, אלוהים.. מולך!!!!! כאילו אתה שקוף.. אני לא שקופה, אני אפילו לא כזו רזה שיש אפשרות גבוהה לפספוס שלי.. מולם, מולם אני עומדת!!! והם רואים מעברי.. ואותי - לא רואים. ואותי הם לא רואים!!!!!! מה איתי, מה איתי? אני לא שקופה.. אני פה, אני פה!!! רק אם תשימו לב.. רק אם יהיה אכפת לכם קצת.. רק אם לא תהיו עסוקים בעצמכם כל היום!!! רק אם.. רק אם כל זה לא הייתי מלאה בכעס, בתסכול, בעצבים, בכאב.. בכאב.. בגללכם, רק בגללכם!!!!!! בגלל שלא אכפת, בגלל שאתם לא שמים זין.. רק עצמכם כל היום, במרכז. כי אתם הנעלים, נכון ? כי אנשים אחרים לא חשובים.. שקוף הוא כלום.. למה ששקוף יהיה חשוב? אם רק הם לא היו כאלה, אם הם רק היו מנסים לראות, לראות!!!!! לאן כל הטוב נעלם מהעולם? למה הכל השתנה? למה?... למה? למה האדם שלא עשה כלום, הוא השקוף? למה זה נגזר עליו? למה כל הזמן הוא יצטרך להית השקוף? אכזבות, מתחלפות אחת בשנייה.. עוד ועוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר, זה לא נגמר.. בספר אחד כתוב "אין שום דבר מפחיד מאנשים...אף כריש לא נגס בי, אף נחש לא הכיש אותי. אני את כל הרגעים הכי גרועים בחיים שלי קיבלתי במתנה מאנשים"[בין דירות, אם זה מעניין מישהו]. הוא צודק, הוא כל כך צודק.. יחטיפו לי, ירביצו לי, יתעללו בי.. אבל שום דבר לא יכפר על סטירה אחת.. לא סטירה פיזית, לא.. סטירה ללב, סטירה לנפש.. העלבה, אי אכפתיות, אגונצטנריות.. מתי העולם הזה יחדל מלהתקיים ככזה? מתי??? מתי כל זה ייגמר? מתי נתחיל מחדש כחברה מתוקנת? מתי נשנה את הטבע הכל כך מגעיל שלנו? מתי??? אם לא הייתי כל כך חזקה מזמן הייתי נותנת למוות להשתלט עליי ולקחת אותי איתו.. אם לא הייתי כל כך חזקה.. ומה קורה לאלה שלא חזקים? מה קורה להם?!!? הם קמלים, מתים.. כמו פרחים קטנים, שקופים שאנשים דורכים עליהם בדרכם לפרח יפה יותר, טוב יותר.. כואב לי על אותם פרחים, על אותם אנשים.. כואב לי על אלה שלא נלחמים.. כואב לי על אלה שהפסיקו להילחם, שנמאס להם.. כואב לי עליהם.. ואני תוהה מתי אני אהפוך לאחת כזו.