../images/Emo103.gif../images/Emo132.gif../images/Emo103.gif
אני חייבת לציין בתור התחלה שקראתי כמה פעמים את כול ההודעות שלכם בשרשור הזה וחלק ממה שהלך במפגש לא ממש הבנתי מרוב שהתלהבתם בכתיבה(טוב לראות מגילות,ככה יש לי מה לקרוא ובמה להתעמק)או שאני סתם
ית אבל אלה דקויות לא עקרוניות לסוגייה הנוכחית(חוץ מיזה שרצינו לקרוא חוויות וקיבלנו את מבוקשנו,מעבר לזה פרט לתמונות שעוד לא הופיעו אין זכות להתלונן)... לא צריך להפגש בשביל לסגוד למישהו דבר ראשון,זה מונח שקצת מבהיל אותי כי עדיף שכול אדם ידע לפרגן בעיקר לעצמו לטוב ולרע וברגע שמתחייסים אל מישהו במין סגידה בעצם מוותרים על חלק מהאישיות שלנו וזה עלול להישמע כמו פולחן הערצה וכשהוא קיצוני...בואו רק נגיד שסגידה ועריצות מונעות חופש מחשבתי,הערכה כנה ואמיתית מרגיעה הרבה יותר,לא? אני מנסה להבין את ההיגיון שמאחורי מפגשי פורום. אני מקווה שלא מפקפקים באהבה שלי אל כולכם,הרגשות אמיתיים לחלוטין אפילו שהם יוצאים דרך כתיבה ודרך מסך מחשב בקשר וירטואלי שלא יכול להוות תחליף לקשרים אנושיים חמים וקרובים המון פעמים,נכון שכיף לקבל חיבוקים וירטואלים שנובעים מה
אבל חיבוק בפגישה ישירה מספק כוחות עצומים שהאינטרנט לא תמיד מצליח להביא. מה בעצם אני מנסה להגיד?העובדה שאני דיי מהססת לגביי מפגשי פורום קשורה כנראה אליי אישית,קשה לי לראות את עצמי מוקפת בהמון אנשים שאני מכירה דרך הפורום ואוהבת בכול ליבי אבל מעולם לא יצא לי להכיר ולראות אותם ואני מודה בכנות שיש בי סוג של פחד ומעצורים והשאלה שמנקרת לי בראש היא האם יכול להיות שבמצב אחר כשהיינו נפגשים היו נוצרים אותם קשרים עמוקים? מה הטעם לנסוע וסתם להסתוב בלי לתכנן איזה משהו מוגדר?אני יודעת שמאז שאני קטנה הרגשתי מוזר בקבוצות גדולות,אפילו בימי ההולדת שלי כשהייתי מזמינה קבוצה של הרבה חברים טובים(או שלא)הרגשתי שאני מאבדת את עצמי,לא ידעתי למי לרוץ קודם ואיך לתת לכולם הרגשה נעימה ואישית,היו נוצרים מצבים שמרוב שרציתי שהכול יהיה בסדר(בכול זאת אורחים שלי והמחויבות לארח אותם היא שלי) שכחתי בעצם שזאת היום הולדת שלי ואני אמורה להרגיש בה נוח ובשלב מסויים קיוויתי שישארו רק 2-3 חברות טובות ממש כדי שאני אוכל לדבר לעומק ולהתקרב אליהן יותר(כול זה בלי קשר לסיוטים שלי שסיפרתי עליהם כאן המון פעמים שאף אחד לא יזכור אותי ביום הולדת שלי,אני אתארגן וכולם ישכחו וכו'...),הרבה פעמים הרגשתי שאנשים נחמדים רק בגלל הסיטואציה של יום הולדת ובשאר הימים שוכחים להתעניין ולהקשיב לי,השנה אם אתם זוכרים סיפרתי שהרגיזו אותי ביום הולדת ואני מתקשה לסלוח למי שפוגע בתאריכים שחשובים לי. למה אני מספרת את זה?בגלל שאני חושבת שמפגשי פורום יזכירו לי את אותן התחושות,ההרגשה שאני נבלעת ומאבדת את עצמי לא בגלל שאנשים לא אוהבים אותי ולא רוצים שאני אהיה איתם,להיפך אני יודעת שכמוני גם אתם מדברים בכנות כשאתם מזמינים אותי להפגש איתכם. אני מרגישה שאני עלולה לאבד את עצמי כי אני פשוט אני וזאת אחת מהבעיות שלי,כשיש הרבה אנשים אני מתחילה לדאוג שאני לא אצליח להקשיב לכולם,ככה זה היה אצלי גם בשנה שעברה בכול ישיבת מערכת עיתון ושתבינו שכעורכת לא יכולתי להקשיב לכול טענה,הערה ובקשה בישיבות עצמן כי תוך שנייה נהיה רעש וכולם נכנסו לדברים של אחרים והייתי חוטפת כאבי ראש עד שהיו לי רעיונות מקוריים לישיבות שלא התממשו בסוף,נוצר מצב שהישיבות היו פשוט בזבוז זמן,הן היו כיפיות,שלא תטעו הלכו שם המון צחוקים ובדיחות ואפילו מלחמת וופלים(הלכתי וקניתי מיוזמתי ומכספי ממתקים בהרבה ישיבות כדי שהאווירה תהיה נעימה יותר ואנשים ידעו שהם מבחינתי יקבלו כול מה שהייתי מאחלת לעצמי)אבל מבחינת מה שרצינו להשיג נאלצתי לעבוד כפול-לצלצל,לשלוח מיילים ולדבר גם בהפסקות ובימים שלא הייתי אמורה להיות בבית ספר בשביל לספק את הצורך שלי לדעת ולהכיר כול אחד לעומק בשביל לדעת(ידע=כוח וכוח=שליטה) מה מתאים לו ואיך הוא מתאים לשיקולים שלי(בכול זאת אני הבוס...) ועד עכשיו אני מרגישה סוג של החמצה על הזמן המבוזבז במפגשים הכללים,בו לא הצלחתי להקשיב לכולם,ההרגשה הזאת מלווה אותי גם בנוגע למפגשי פורום,אני חלוקה עם עצמי דווקא בגלל שאני רוצה לבוא אבל אני מודעת להרגשות שלי. אפשר להיות מוקפים בהרבה אנשים ועל פניו הכול יראה כרגיל,אבל בלב שלי אני ארגיש אבודה ונבלעת,אפילו אם זה לא נכון גלגל שלישי זאת הרגשה שאני נוטה להרגיש לא מעט,אולי אני באמת זאבה בודדה בצורה קיצונית,אולי יש לי הפרעה נפשית,מה שבטוח שאני לא רוצה לנסוע סתם בשביל להסתוב ולא לעשות כלום,אני משתעממת מלא לעשות כלום ואני מתאכזבת כשאני לא באמת מצליחה להיות עם כולם ולהכיר אותם ותיזכרו שמפגש פנים אל פנים בכול זאת שונה מהאינטרנט. אבל כמו שאמרתי שוב ושוב אולי לאור מה שסיפרתם בעתיד נקודת המבט שלי תשתנה טיפה אבל זה לא קשור ליחס שלי ולרגשות כלפיכם,אני פשוט טיפוס של אחד על אחד אבל נראה למישהו הגיוני שאני באה למפגש ומתחילה לנהל שיחות אחד על אחד? אנחנו באמת פורום קטן ומשפחתי וכנראה בגלל זה כול כך נוח לי כאן,אני יכולה להתקרב לפחות וירטואלית לכמות מצומצמת של אנשים ולדעת שאני באמת מכירה את האופי שלהם ומוכנה לצאת ראשונה לעזרתם ולהוכיח את נאמנותי ואהבתי בשנייה שיקרה משהו שיפגע אפילו פגיעה הכי קטנה באחד מהם,עובדה שהרבה פעמים אני יוצאת מהאינטרנט ומנסה לנתח דברים שנאמרו פה ולדעת יותר על האנשים שמאחורי המקלדת. אני מקווה שגם אם אתם לא מבינים את הנימוקים שלי ומתנגדים להם אתם לפחות מכבדים את הכנות שלי כלפי עצמי וכלפיכם
