אנשים צבועים
- פותח הנושא noble82
- פורסם בתאריך
אנשים צבועים
כנראה שהנוירונים במוח של הפסיכולוגים מחוברים מאוד שונה מאצלי כפי שהנוירונים של חרדים מחוברים מאוד שונה מאצלי, כאתאיסט.
איך זה שהתשלום עבור טיפול הוא כל כך גבוה באופן אבסורדי ?
המטפל, שבטח נמצא בחייו הפרטיים בין אנשים אחרים, יודע שהתשלום שהוא לוקח הוא גבוה נורא. הוא יודע שלא צריך לבוא ממצב סוציואקונומי נמוך בשביל שזו תהיה עלות שלא תוכל להרשות לעצמך או שהיא תכביד עליך מאוד. זה שאנשים הולכים לטיפול לא מעיד על כך שהנה באים אנשים אז כנראה שהם יכולים לשלם עבורו. כנראה שהמטפלים חושבים כמו אנשי עסקים כל עוד שאנשים באים ומשלמים אז זה בסדר. מה שקורה הוא שזה מוחץ אותם כלכלית והם צריכים להצטמצם מאוד ואף להלוות מקרוב משפחה. זה כמו שאם נגיד מישהו צריך השתלת כליה וזה עולה חמישים אלף דולר ואנשים משלמים את זה, מה זה אומר? שיש לאנשים את הסכום הזה ? ברור שלא. הם יוציאו מהחסכונות, ילוו, ימכרו את האוטו וכו'.
איזה אחוז מהאוכלוסיה אמור להינות מהשירות בלי לסבול ממכה כלכלית? מה עם אנשים בתחילת דרכם, עם אנשים שיכולתם להתפרנס נפגעה כתוצאה מבעיותיהם, עם אנשים בפנסייה, עם זוגות צעירים וכו'? רק לאחוז מאוד מצומצם ?
יש לזכור שלא מדובר במשהו שהוא מותרות ולא מדובר על הוצאה חד פעמית אלא ממושכת. אפילו, תעשו השוואה לרופא פרטי. נניח שאתם צריכים ללכת לקרדיולוג ואתם צריכים לבוא למעקב כל שלושה חודשים. חישוב פשוט יראה לכם שזה יצא לכם בהרבה פחות משנת טיפול פסיכולוגי.
דבר נוסף, מדובר על מישהו שאמור להיות לו איכפת ממכם ואתם נמצאים איתו בקשר שבועי למשך תקופה. אם אתם הולכים לסוכנות למכירת אוניות ומזועזעים מהמחיר למוכר לא אמור להיות איכפת. הוא בא לשם רק כדי לעשות עסקים.
עובדה נוספת היא שבתחילת הטיפול אתם לא יודעים כמה זמן הוא ימשך ולפיכך אינכם יודעים מה תהיה העלות הכוללת שלו. עוד, רמת הביטחון של מה שאתם הולכים לקבל ממנו נמוכה. לאיזה שירות אחר הייתם מוכנים לשלם כל כך הרבה כשאתם לא יודעים מה תהיה עלותו הכוללת ושאתם לא יודעים מה תקבלו ?
הטיעון שאתה לא חייב לבוא לטיפול פרטי ויכול ללכת לטיפול זול יותר בקופת החולים הוא גם לא ממש נכון. מספר המטפלים שמטפלים בקופות החולים הוא קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה ולכן נדרשת המתנה ארוכה מאוד כדי להתחיל בטיפול. מה גם שחלק לא מבוטל מהשעות שבהן מקבלים בקופות החולים הוא בשעות הבוקר שבהן אנשים לא יכולים להגיע. דבר נוסף, הוא שטיפול כזה של תקופה ארוכה שבה אתה בא כדי לצאת ממצוקה ואתה משתף את הדברים הכי אישיים שלך כדאי מאוד ללכת למישהו שקיבלת עליו המלצה ממישהו שאתה מכיר והסיכוי שזה יהיה בקופת חולים הוא אפסי. לגיטימי שמטפל ידרוש תשלום גבוה יותר באופן פרטי, השאלה כמה גבוה? כנראה מטפלים לא יודעים מהו גבול הטעם הטוב. אם היה אכפת להם היו לוקחים תשלום הגיוני.
מטפל יכול לעבוד באופן פרטי 3-4 שעות ביום וכבר להרוויח מעולה. הטיעון שמטפל לא יכול לעבוד הרבה שעות כדי שיוכל להכיל ולזכור את כל סיפורי המטופלים מקובל עלי. אבל 15-20 שעות בשבוע? זה כבר אבסורד. מי עובד כל כך מעט ? חוץ מזה, חלק מהמטפלים מטפלים גם באיזושהי מסגרת ציבורית. למשל, מעיון בפרטי המטפלים באחת מקופות החולים ניתן לראות שהם עובדים כ25 שעות. אז מה, כל המטפלים האלו עושים משהו לא מקצועי? ואחר כך כשהם מטפלים באופן פרטי, הם יתנו שירות לא איכותי? . בנוסף, אם יש מטפלים שמטפלים רק באופן פרטני, כלומר שהמשכורת הזו מספיקה, למה אלו שמטפלים גם בקופות החולים וגם באופן פרטי לא מורידים משמעותית את המחיר ?
מטפל יכול להגיד שאין ביכולתו למצוא הרבה מטופלים באופן פרטי ולכן הוא נאלץ לקחת תשלום גבוה. ברור שיהיה לו קשה למצוא מטופלים כי כשאנשים שומעים על מחירי הטיפול הם לא באים. אם היה אכפת לו, היה לוקח תשלום נמוך יותר, יותר אנשים היו באים ועדיין הוא היה מרוויח יפה מאוד. אבל, המטפל, כמו איש עסקים, כמובן, מעדיף לעבוד מעט ולקבל הרבה. לחיות חיי לוקסוס על חשבונם של אחרים.
שמעתי פעם מישהו אומר ש"לא נעשים עשירים מזה". זו אמירה פתטית. נכון שאולי לא נעשים עשירים מזה במובן של לגור בסביון. אבל לעבוד כל כך מעט שעות ועדיין להרוויח משכורת כזו זה כן להיות עשיר. הרוב המכריע ביותר של האנשים, אם היה עובד כל כך מעט שעות לא היה יכול להתקיים.
עושה תחושה שלמטפלים אין ערכים ואין מוסר. נראה שהם לא רואים את המטופלים. זה מזלזל, חסר כבוד ומבזה. למה שלמטופל לא יהיו רגשות שנאה וכעס על המטפל בעקבות היחס המשפיל הזה ? זה טוב לטיפול כשמטופל יש יחס שלילי כלפי המטפל?
נכון שמטופלים לא אומרים למטפל שום דבר על כך, מה זה מוכיח? שזה לא מפריע להם? שזה לא כואב להם ?
כנראה שהנוירונים במוח של הפסיכולוגים מחוברים מאוד שונה מאצלי כפי שהנוירונים של חרדים מחוברים מאוד שונה מאצלי, כאתאיסט.
איך זה שהתשלום עבור טיפול הוא כל כך גבוה באופן אבסורדי ?
המטפל, שבטח נמצא בחייו הפרטיים בין אנשים אחרים, יודע שהתשלום שהוא לוקח הוא גבוה נורא. הוא יודע שלא צריך לבוא ממצב סוציואקונומי נמוך בשביל שזו תהיה עלות שלא תוכל להרשות לעצמך או שהיא תכביד עליך מאוד. זה שאנשים הולכים לטיפול לא מעיד על כך שהנה באים אנשים אז כנראה שהם יכולים לשלם עבורו. כנראה שהמטפלים חושבים כמו אנשי עסקים כל עוד שאנשים באים ומשלמים אז זה בסדר. מה שקורה הוא שזה מוחץ אותם כלכלית והם צריכים להצטמצם מאוד ואף להלוות מקרוב משפחה. זה כמו שאם נגיד מישהו צריך השתלת כליה וזה עולה חמישים אלף דולר ואנשים משלמים את זה, מה זה אומר? שיש לאנשים את הסכום הזה ? ברור שלא. הם יוציאו מהחסכונות, ילוו, ימכרו את האוטו וכו'.
איזה אחוז מהאוכלוסיה אמור להינות מהשירות בלי לסבול ממכה כלכלית? מה עם אנשים בתחילת דרכם, עם אנשים שיכולתם להתפרנס נפגעה כתוצאה מבעיותיהם, עם אנשים בפנסייה, עם זוגות צעירים וכו'? רק לאחוז מאוד מצומצם ?
יש לזכור שלא מדובר במשהו שהוא מותרות ולא מדובר על הוצאה חד פעמית אלא ממושכת. אפילו, תעשו השוואה לרופא פרטי. נניח שאתם צריכים ללכת לקרדיולוג ואתם צריכים לבוא למעקב כל שלושה חודשים. חישוב פשוט יראה לכם שזה יצא לכם בהרבה פחות משנת טיפול פסיכולוגי.
דבר נוסף, מדובר על מישהו שאמור להיות לו איכפת ממכם ואתם נמצאים איתו בקשר שבועי למשך תקופה. אם אתם הולכים לסוכנות למכירת אוניות ומזועזעים מהמחיר למוכר לא אמור להיות איכפת. הוא בא לשם רק כדי לעשות עסקים.
עובדה נוספת היא שבתחילת הטיפול אתם לא יודעים כמה זמן הוא ימשך ולפיכך אינכם יודעים מה תהיה העלות הכוללת שלו. עוד, רמת הביטחון של מה שאתם הולכים לקבל ממנו נמוכה. לאיזה שירות אחר הייתם מוכנים לשלם כל כך הרבה כשאתם לא יודעים מה תהיה עלותו הכוללת ושאתם לא יודעים מה תקבלו ?
הטיעון שאתה לא חייב לבוא לטיפול פרטי ויכול ללכת לטיפול זול יותר בקופת החולים הוא גם לא ממש נכון. מספר המטפלים שמטפלים בקופות החולים הוא קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה ולכן נדרשת המתנה ארוכה מאוד כדי להתחיל בטיפול. מה גם שחלק לא מבוטל מהשעות שבהן מקבלים בקופות החולים הוא בשעות הבוקר שבהן אנשים לא יכולים להגיע. דבר נוסף, הוא שטיפול כזה של תקופה ארוכה שבה אתה בא כדי לצאת ממצוקה ואתה משתף את הדברים הכי אישיים שלך כדאי מאוד ללכת למישהו שקיבלת עליו המלצה ממישהו שאתה מכיר והסיכוי שזה יהיה בקופת חולים הוא אפסי. לגיטימי שמטפל ידרוש תשלום גבוה יותר באופן פרטי, השאלה כמה גבוה? כנראה מטפלים לא יודעים מהו גבול הטעם הטוב. אם היה אכפת להם היו לוקחים תשלום הגיוני.
מטפל יכול לעבוד באופן פרטי 3-4 שעות ביום וכבר להרוויח מעולה. הטיעון שמטפל לא יכול לעבוד הרבה שעות כדי שיוכל להכיל ולזכור את כל סיפורי המטופלים מקובל עלי. אבל 15-20 שעות בשבוע? זה כבר אבסורד. מי עובד כל כך מעט ? חוץ מזה, חלק מהמטפלים מטפלים גם באיזושהי מסגרת ציבורית. למשל, מעיון בפרטי המטפלים באחת מקופות החולים ניתן לראות שהם עובדים כ25 שעות. אז מה, כל המטפלים האלו עושים משהו לא מקצועי? ואחר כך כשהם מטפלים באופן פרטי, הם יתנו שירות לא איכותי? . בנוסף, אם יש מטפלים שמטפלים רק באופן פרטני, כלומר שהמשכורת הזו מספיקה, למה אלו שמטפלים גם בקופות החולים וגם באופן פרטי לא מורידים משמעותית את המחיר ?
מטפל יכול להגיד שאין ביכולתו למצוא הרבה מטופלים באופן פרטי ולכן הוא נאלץ לקחת תשלום גבוה. ברור שיהיה לו קשה למצוא מטופלים כי כשאנשים שומעים על מחירי הטיפול הם לא באים. אם היה אכפת לו, היה לוקח תשלום נמוך יותר, יותר אנשים היו באים ועדיין הוא היה מרוויח יפה מאוד. אבל, המטפל, כמו איש עסקים, כמובן, מעדיף לעבוד מעט ולקבל הרבה. לחיות חיי לוקסוס על חשבונם של אחרים.
שמעתי פעם מישהו אומר ש"לא נעשים עשירים מזה". זו אמירה פתטית. נכון שאולי לא נעשים עשירים מזה במובן של לגור בסביון. אבל לעבוד כל כך מעט שעות ועדיין להרוויח משכורת כזו זה כן להיות עשיר. הרוב המכריע ביותר של האנשים, אם היה עובד כל כך מעט שעות לא היה יכול להתקיים.
עושה תחושה שלמטפלים אין ערכים ואין מוסר. נראה שהם לא רואים את המטופלים. זה מזלזל, חסר כבוד ומבזה. למה שלמטופל לא יהיו רגשות שנאה וכעס על המטפל בעקבות היחס המשפיל הזה ? זה טוב לטיפול כשמטופל יש יחס שלילי כלפי המטפל?
נכון שמטופלים לא אומרים למטפל שום דבר על כך, מה זה מוכיח? שזה לא מפריע להם? שזה לא כואב להם ?
חלק מדבריך נכון, אבל בפרופורציות האמיתיות - לא אלו שהצגת
זו לא צביעות לקחת מחיר ממטופל שאיכפת לך ממנו, זו בריאות.
והמחירים אינם אבסורדיים, אם אתה מסתכל מזווית אחרת לגמרי על הדברים (בריאה, שמבינה איך מתנהל העולם סביבך).
צריך להביא בחשבון, שחלק מהקושי הנפשי של סובל הזקוק לטיפול, הוא לראות תמונה רחבה. הוא מוצף בסבל של עצמו, ולכן לא רואה הרבה (כמעט כלום) מעבר לחווייה שלו. אין לו מקום להרגשות אחרות ולהכלת המציאות.
אבל זה בדיוק מה שהוא צריך לרפא בטיפול.
ההסתכלות שלך על הדברים היא מזווית צרה מאוד של נוחות עצמית. ההיגיון שלך וההגדרות שלך מה אבסורדי - אינם תואמים את המציאות הרחבה.
דבר ראשון - אתה מדבר על מצוקה של הסובלים מבעיות נפשיות.
אכן, מדובר במצוקה קשה מאוד. אבל לא הפסיכולוגים ולא האינסטלטורים אמורים לפתור מצוקה זו, אלא החברה והממשלה שלה. והחברה והממשלות בישראל לא יכולות להקציב לתחום הבריאות כל כך הרבה כסף כדי לספק טיפולים באופן הדרוש והנוח. לכן הטיפול הציבורי פחות נוח, אינו מספיק, ומצבנו אינו שונה ממצבם של חולי סרטן שאינם יכולים לקבל במסגרת הטיפול הציבורי את התרופות מצילות החיים הקיימות בשוק, וחייבים לשנות את חייהם ולגייס את הסכומים האדירים הנחוצים לטיפול הפרטי.
כמובן שהם יכולים לכעוס על הממשלה, ומנגד על חברות התרופות המאמירות את מחיריהן. לכעוס, להאשים בקונספירציות, לשכב על הרצפה ולבעוט ברגליים ולצרוח.
אבל הם גם יכולים להשקיף נכון על הבעיה החברתית-ממשלתית ועל האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות, ולהבין שהאינטרס של החולה הוא שלחברת התרופות תהיה מוטיבציה גבוהה לחקור ולייצר (ללא תמורה!) תרופות להשגת בריאותו המיטבית, ושחמלה ואלטרואיזם טהור לא יכולים לייצר מוטיבציה כל כך גבוהה.
ומי שיכול לראות זאת, יכול להבין שבמקום לכעוס ולהאשים, מוטב שיפנה את כל האנרגיות האפשריות לייצור שינוי בסדרי העדיפויות החברתיים מחד, ולהכנסת התרופות שהוא צריך לסל התרופות בפועל, מאידך.
כלומר: להיות גם צודק, גם חכם וגם ריאלי לגמרי.
גם במקרה שלנו, המטופלים בבריאות הנפש, כמובן שאפשר לשנוא ולכעוס על העולם המקצועי של הטיפול, ולהרגיש שאין למטפלים ערכים ומוסר. אבל זה אומר להישאר בחולי.
ולמי שרוצה להתרפא באמת יש אפשרות להבין דברים באופן ריאלי וחכם.
1. המטפל אינו יכול לקחת אחריות מלאה על הטרגדיה האנושית, הגם שהוא מאוד חומל על מטופליו ורוצה בהצלחתם. אך כל אחד צריך להבין את מקומו ואת יכולותיו. המטפלים לא יכולים לפתור את הבעיה החברתית והכלכלית במדינה ובעולם. הם בני אדם, שיכולים רק לטפל ככל יכולתם בשירות הציבורי ובשירות הפרטי, ולהתחשב במידה מסוימת במחיר שהם גובים מהמטופלים.
2. המציאות היא שרוב המטפלים עבדו או עובדים בשירות הציבורי. כמו כן גם למדו שנים רבות וממשיכים ללמוד, ובכך תרמו מאוד את חלקם לחברה ולתיקון האנושות. מעבר לכך, יש להם הזכות להתפרנס באופן פרטי ולחיות ברווח המאפשר את המוטיבציה הגבוהה ללימודים ולעבודה המאוד קשה ותובענית מהנפש.
וגם במגזר הציבורי, רבים המטפלים הפרטיים שגובים מחירים מתחשבים באופן יחסי לשוק המקצועי, ובפרט בטיפול שבועי קבוע, כדי ללכת לקראת הלקוחות ולאפשר להם את השירות ככל האפשר. אבל לא עליהם המלאכה לגמור.
3. המצוקה הגדולה בנושא הטיפול אינה רק המחירים אלא משך הזמן שדרוש לטיפול ומגבלות היכולת של המטפל להושיע את האדם מצרותיו. אבל זו צרה שהיא חלק מהבעיה, והמטפל לא יכול לקחת אחריות לפתרונה.
4. ולכן, המטופל צריך לחיות עם ההבנה שיש לו מוגבלות בחיים, כולל מוגבלותו הכלכלית עקב עלויות הטיפול, והוא צריך להשלים עם המציאות הקיימת בלי כעס, תוך כדי פעולות יעילות לשינוייה ככל האפשר.
לדוגמה, עשיתי שימוש ככל שיכולתי בשירות הציבורי החינמי. כמובן שנזקקתי הרבה לשירות הפרטי, אך מעולם לא פניתי למטפלים שלוקחים סכומים עצומים, אלא רק לאלו שדרשו 200-350 ש"ח לפגישה שבועית. בשיקולי אורך הטיפול הכנסתי גם את עלותו הכלכלית, עם כל הצער שבדבר, כי זו המציאות. לרפואה פסיכיאטרית שילמתי הרבה יותר, אך רק במסגרת אפשרויותיו והאינטרסים הבריאותיים שלי.
פה ושם קראתי למטופלים לסרב לשלם את הסכומים הגבוהים כדי ליצור ככל האפשר מציאות מקצועית שבה המטפל יוריד את מחיריו לרמה כנ"ל. זו אחריות החולים לתיקון מסוים של בעיה זו. מי שמסוגל לייצר קריאה ציבורית ולחץ ציבורי - חייב לעשות זאת. מי שלא מסוגל, צריך לעשות כדוגמת מה שעשיתי. ומי שגם זה לא מסוגל, צריך להבין את המציאות ולעשות רק מה שהוא יכול. ככל אדם.
וכמובן גם ביקשתי מהמטפלים הנחות בהתאם לצורך. מה פירוש שהמטופל לא אומר למטפל? בוודאי שהוא אומר וצריך להגיד לפחות פעם אחת.
5. צריך להבין שבעיות נפשיות הן מצב קשה מאוד, ולכן המטופל צריך להפנים שהוא במלחמה על חייו כמו חולה הסרטן, מה שכולל שינוי סדרי עדיפויות כלכליים (כן, בוודאי שלמכור את האוטו ולהוציא את כל החסכונות!), לית ברירה של הסתפקות בשירות הציבורי שאינו מספיק, ומבט מציאותי וריאלי.
6. והחשוב ביותר להחלמה, הוא לסגל מבט הישר ולהבין מה זו איכפתיות. איכפתיות זה לא סיפוק כל צרכיו האנושיים של המטופל כפי שאמורים לעשות הוריו האוהבים, גם אם הוא עדיין תינוק בנפשו שזקוק לכך. איכפתיות אינה התמסרות טוטאלית לישועתו והצלתו של המטופל. היא אינה הקדשת חיי המטפל למען רווחת מטופלו. המטפל האיכפתי אינו רחם האם.
איכפתיות מקצועית ובריאה תתבטא במחיר מוזל יחסית לשוק, בהנחה ספציפית, במסירות לב ונפש - אך בהפרדה מוחלטת בין העצמי של המטופל לעצמי של המטפל.
מטרת הטיפול היא לגדול מהמקום של התינוק הזקוק להוריו. וחלק מהגדילה זה להבין שהמטפל אינו אמא, ויש גבול ברור בין החיים הפרטיים והשיקולים הכלכליים שלו, לבין הצרכים של המטופל ומצבו הנואש. חלק מהריפוי הנפשי זה שהמטופל יפנים שהוא צריך לקחת את האחריות על חייו ככל שאפשר, ולדאוג לצרכיו הנפשיים בעצמו. זה בדיוק מה שקורה בהתפתחות נפשית בריאה בין הילדות לבגרות, וזו הדרך שצריך לעשות החולה שהתפתחותו נפגעה או התעכבה.
לגיטימי שמי שאינו מוכן לשלם על שירות שאינו יודע את משכו ועלותו - לא ישלם ולא יקבל שירות זה. יישאר במצבו החסר ויתרגל אליו.
לגיטימי גם שלא תקרא טקסט כל כך ארוך, אם אין לך סבלנות להעמיק ולהבין מה נכתב בו. אבל אם חשוב לך להבין, תצטרך להשקיע זמן וסבלנות כדי לקרוא.
זו לא צביעות לקחת מחיר ממטופל שאיכפת לך ממנו, זו בריאות.
והמחירים אינם אבסורדיים, אם אתה מסתכל מזווית אחרת לגמרי על הדברים (בריאה, שמבינה איך מתנהל העולם סביבך).
צריך להביא בחשבון, שחלק מהקושי הנפשי של סובל הזקוק לטיפול, הוא לראות תמונה רחבה. הוא מוצף בסבל של עצמו, ולכן לא רואה הרבה (כמעט כלום) מעבר לחווייה שלו. אין לו מקום להרגשות אחרות ולהכלת המציאות.
אבל זה בדיוק מה שהוא צריך לרפא בטיפול.
ההסתכלות שלך על הדברים היא מזווית צרה מאוד של נוחות עצמית. ההיגיון שלך וההגדרות שלך מה אבסורדי - אינם תואמים את המציאות הרחבה.
דבר ראשון - אתה מדבר על מצוקה של הסובלים מבעיות נפשיות.
אכן, מדובר במצוקה קשה מאוד. אבל לא הפסיכולוגים ולא האינסטלטורים אמורים לפתור מצוקה זו, אלא החברה והממשלה שלה. והחברה והממשלות בישראל לא יכולות להקציב לתחום הבריאות כל כך הרבה כסף כדי לספק טיפולים באופן הדרוש והנוח. לכן הטיפול הציבורי פחות נוח, אינו מספיק, ומצבנו אינו שונה ממצבם של חולי סרטן שאינם יכולים לקבל במסגרת הטיפול הציבורי את התרופות מצילות החיים הקיימות בשוק, וחייבים לשנות את חייהם ולגייס את הסכומים האדירים הנחוצים לטיפול הפרטי.
כמובן שהם יכולים לכעוס על הממשלה, ומנגד על חברות התרופות המאמירות את מחיריהן. לכעוס, להאשים בקונספירציות, לשכב על הרצפה ולבעוט ברגליים ולצרוח.
אבל הם גם יכולים להשקיף נכון על הבעיה החברתית-ממשלתית ועל האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות, ולהבין שהאינטרס של החולה הוא שלחברת התרופות תהיה מוטיבציה גבוהה לחקור ולייצר (ללא תמורה!) תרופות להשגת בריאותו המיטבית, ושחמלה ואלטרואיזם טהור לא יכולים לייצר מוטיבציה כל כך גבוהה.
ומי שיכול לראות זאת, יכול להבין שבמקום לכעוס ולהאשים, מוטב שיפנה את כל האנרגיות האפשריות לייצור שינוי בסדרי העדיפויות החברתיים מחד, ולהכנסת התרופות שהוא צריך לסל התרופות בפועל, מאידך.
כלומר: להיות גם צודק, גם חכם וגם ריאלי לגמרי.
גם במקרה שלנו, המטופלים בבריאות הנפש, כמובן שאפשר לשנוא ולכעוס על העולם המקצועי של הטיפול, ולהרגיש שאין למטפלים ערכים ומוסר. אבל זה אומר להישאר בחולי.
ולמי שרוצה להתרפא באמת יש אפשרות להבין דברים באופן ריאלי וחכם.
1. המטפל אינו יכול לקחת אחריות מלאה על הטרגדיה האנושית, הגם שהוא מאוד חומל על מטופליו ורוצה בהצלחתם. אך כל אחד צריך להבין את מקומו ואת יכולותיו. המטפלים לא יכולים לפתור את הבעיה החברתית והכלכלית במדינה ובעולם. הם בני אדם, שיכולים רק לטפל ככל יכולתם בשירות הציבורי ובשירות הפרטי, ולהתחשב במידה מסוימת במחיר שהם גובים מהמטופלים.
2. המציאות היא שרוב המטפלים עבדו או עובדים בשירות הציבורי. כמו כן גם למדו שנים רבות וממשיכים ללמוד, ובכך תרמו מאוד את חלקם לחברה ולתיקון האנושות. מעבר לכך, יש להם הזכות להתפרנס באופן פרטי ולחיות ברווח המאפשר את המוטיבציה הגבוהה ללימודים ולעבודה המאוד קשה ותובענית מהנפש.
וגם במגזר הציבורי, רבים המטפלים הפרטיים שגובים מחירים מתחשבים באופן יחסי לשוק המקצועי, ובפרט בטיפול שבועי קבוע, כדי ללכת לקראת הלקוחות ולאפשר להם את השירות ככל האפשר. אבל לא עליהם המלאכה לגמור.
3. המצוקה הגדולה בנושא הטיפול אינה רק המחירים אלא משך הזמן שדרוש לטיפול ומגבלות היכולת של המטפל להושיע את האדם מצרותיו. אבל זו צרה שהיא חלק מהבעיה, והמטפל לא יכול לקחת אחריות לפתרונה.
4. ולכן, המטופל צריך לחיות עם ההבנה שיש לו מוגבלות בחיים, כולל מוגבלותו הכלכלית עקב עלויות הטיפול, והוא צריך להשלים עם המציאות הקיימת בלי כעס, תוך כדי פעולות יעילות לשינוייה ככל האפשר.
לדוגמה, עשיתי שימוש ככל שיכולתי בשירות הציבורי החינמי. כמובן שנזקקתי הרבה לשירות הפרטי, אך מעולם לא פניתי למטפלים שלוקחים סכומים עצומים, אלא רק לאלו שדרשו 200-350 ש"ח לפגישה שבועית. בשיקולי אורך הטיפול הכנסתי גם את עלותו הכלכלית, עם כל הצער שבדבר, כי זו המציאות. לרפואה פסיכיאטרית שילמתי הרבה יותר, אך רק במסגרת אפשרויותיו והאינטרסים הבריאותיים שלי.
פה ושם קראתי למטופלים לסרב לשלם את הסכומים הגבוהים כדי ליצור ככל האפשר מציאות מקצועית שבה המטפל יוריד את מחיריו לרמה כנ"ל. זו אחריות החולים לתיקון מסוים של בעיה זו. מי שמסוגל לייצר קריאה ציבורית ולחץ ציבורי - חייב לעשות זאת. מי שלא מסוגל, צריך לעשות כדוגמת מה שעשיתי. ומי שגם זה לא מסוגל, צריך להבין את המציאות ולעשות רק מה שהוא יכול. ככל אדם.
וכמובן גם ביקשתי מהמטפלים הנחות בהתאם לצורך. מה פירוש שהמטופל לא אומר למטפל? בוודאי שהוא אומר וצריך להגיד לפחות פעם אחת.
5. צריך להבין שבעיות נפשיות הן מצב קשה מאוד, ולכן המטופל צריך להפנים שהוא במלחמה על חייו כמו חולה הסרטן, מה שכולל שינוי סדרי עדיפויות כלכליים (כן, בוודאי שלמכור את האוטו ולהוציא את כל החסכונות!), לית ברירה של הסתפקות בשירות הציבורי שאינו מספיק, ומבט מציאותי וריאלי.
6. והחשוב ביותר להחלמה, הוא לסגל מבט הישר ולהבין מה זו איכפתיות. איכפתיות זה לא סיפוק כל צרכיו האנושיים של המטופל כפי שאמורים לעשות הוריו האוהבים, גם אם הוא עדיין תינוק בנפשו שזקוק לכך. איכפתיות אינה התמסרות טוטאלית לישועתו והצלתו של המטופל. היא אינה הקדשת חיי המטפל למען רווחת מטופלו. המטפל האיכפתי אינו רחם האם.
איכפתיות מקצועית ובריאה תתבטא במחיר מוזל יחסית לשוק, בהנחה ספציפית, במסירות לב ונפש - אך בהפרדה מוחלטת בין העצמי של המטופל לעצמי של המטפל.
מטרת הטיפול היא לגדול מהמקום של התינוק הזקוק להוריו. וחלק מהגדילה זה להבין שהמטפל אינו אמא, ויש גבול ברור בין החיים הפרטיים והשיקולים הכלכליים שלו, לבין הצרכים של המטופל ומצבו הנואש. חלק מהריפוי הנפשי זה שהמטופל יפנים שהוא צריך לקחת את האחריות על חייו ככל שאפשר, ולדאוג לצרכיו הנפשיים בעצמו. זה בדיוק מה שקורה בהתפתחות נפשית בריאה בין הילדות לבגרות, וזו הדרך שצריך לעשות החולה שהתפתחותו נפגעה או התעכבה.
לגיטימי שמי שאינו מוכן לשלם על שירות שאינו יודע את משכו ועלותו - לא ישלם ולא יקבל שירות זה. יישאר במצבו החסר ויתרגל אליו.
לגיטימי גם שלא תקרא טקסט כל כך ארוך, אם אין לך סבלנות להעמיק ולהבין מה נכתב בו. אבל אם חשוב לך להבין, תצטרך להשקיע זמן וסבלנות כדי לקרוא.
isola bella
New member
ואני מוסיפה, למה 'נטפלים' דוקא אל המטפלים/מטפלות.?.
זכור לי לפני כ 8 שנים, נפטר דוד מאד יקר שלי, הייתה לו צוואה
(לא נשאר בה הרבה חוץ מכ 80,000 שח
את כל הכספים...) והיינו 3 מוטבים אני+2 בני דודים
העורכת דין שאצלה הופקדה הצוואה הציעה להסביר לנו אותה תמורת כ 25%!!
מערך הצוואה...,אמרנו 'תודה אך לא תודה'
גם עורכי דין מסויימים גובים תעריפים שערורייתיים (לפחות להרגשת חלק מאיתנו)
עורך דין לומד בסהכ 3 שנים + שנה-שנתיים מתמחה וכבר יכול לעבוד במקצועו
פסיכולוג לומד לפחות 5 שנים (תואר1 + תואר2 חובה עם תואר ראשון 'בלבד' אינו יכול לטפל) ואחכ הולך ומשקיע עוד 4 שנים בהתמחות מעשית בשכר מינימום
כלומר הוא מכין עצמו למקצוע בערך 9 שנים לפחות (ואני עוד מדברת על תואר2 'בלבד' כשגם רק בחלק מהמסלולים לתואר2 מורשים לטפל ...)
אני לא באה מהתחום אבל הכרתי באופן קצת אישי מתקו' עבודתי כספרנית במשרה חלקית בספריה לפסיכולוגיה בבר אילן סטודנטים לפסיכולוגיה...(הייתי סטודנטית תואר2 בלימודי מידענות ושילבתי עבודה במשרה חלקית באונ' בה למדתי).
דבר אחרון: הפרוטה לא מצויה בשפע בכיסי, אני מרוויחה מעבודתי בשירות לקוחות
כ 6500 שח ברוטו אז אני מבינה ומזדהה היטב עם הגורם הכלכלי,
אבל בכנות אני לא חושבת שמטפלים פרטיים צריכים לקחת פחות מ 300/350 שח
לאור כל ההשקעה העצומה שלהם + גם הטיפול עצמו הוא השקעה רבה מאד
(ויש גם מטפלים שקוראים דברים של מטופלים. אני אישית הצפתי את המטפל האחרון שלי בדברים שכתבתי והוא היה קורא הכל
איזולה בלה
תגובתי
הנושא מטריד אותי כמעט על בסיס יום יומי בשנה וחצי האחרונות (למרות שהייתי בטיפולים כבר הרבה לפני כן). העניין לא סתם מטריד אותי בפן הכלכלי אלא בעיקר בפן הריגשי. גם אם אוכל לממן טיפול נוסף עדיין אחוש רגשות קשים כלפי הטיפול והמטפל סביב נושא זה שאני לא חושב שאפשר להעלות במסגרת הטיפול וקשה ובעייתי לבוא לטיפול עם רגשות כאלו .
הרבה זמן רציתי לכתוב אז נמנעתי מכך גם כי היה לי קשה לכתוב על כך וגם כי זהו נושא בעייתי ואני מודע לכך שאמירותיי קשות. הפורמט של פורום, לדעתי, לא מתאים כל כך לדברים רגישים, טעונים ומורכבים. כשכותבים בפורום לא מכירים את האנשים שאיתם מנהלים את השיח והשיח קטוע מאוד.
רציתי לכתוב כדי להקל ולו במעט מן המתח שאני חש. עשיתי את זה ברגע אחד של אימפולסיביות. כתבתי וישר שלחתי, בלי לתת לזה זמן ולערוך את זה לפני שאחרים יקראו. מצד אחד, לכתוב את הדברים שיפגעו או יכעיסו יגרור תשובות ודיון מסוג שלא יועיל לי. מצד שני, אותם דברים הם בדיוק מה שמציק לי ביותר ולא לכתוב אותם ירגיש לי פספוס ולא יהווה את ההקלה שניסיתי להשיג.
אשמח להמשיך לנהל את הדיון שלא דרך הפורום עם מי שיחפוץ בכך.
אופירA, תודה על התשובה המושקעת שלך. אני לא מכיר אותך ולכן איני יודע מה עומד מאחורי מה שכתבת. למשל, אם יש לך קרוב שעובד כפסיכולוג או שאת לומדת פסיכולוגיה או כל סיבה אחרת שהופכת את הנושא לנגיעה אישית. לצערי, לא מצאתי בדבריך משהו שמקל את הרגשתי. גישתך שונה משלי ואיני נוטה להסכים עם מרבית דבריך. היה חסר לי בדבריך התייחסות ישירה לדברים שכתבתי ולדברים שכן נכונים לדעתך.
באופן כללי נורמה שיש בה כל מיני דברים לא תקינים לא הופכת דברים אחרים לא תקינים לתקינים. זה שמישהו אחד עושה משהו לא בסדר לא נותן למישהו אחר לגיטימציה לעשות גם משהו לא בסדר. אם מחיר הדיור הוא שערורייה זה לא הופך את מחיר העגבניות לבסדר. אם התשלום שגובה מורה נהיגה על העמדת הרכב לרשות הבוחן בטסט הוא גזלה לא הופך את מחיר הבחינה הפסיכומטרית להיות פחות גזלה.
נכון, כפי שכתבת, חלק מהבעיה נובע מתקציב הבריאות שמשקיעה הממשלה והפסיכולוגים לא יכולים לכן לפתור את כל הבעיה. אך בניגוד לתרופות המצילות חיים לחולי הסרטן שמי שמוכר אותן לא הוא זה שמחליט מה יהיה מחירן ובכמה ממחיר התרופה יצטרך החולה להשתתף והדרך לעזור לחולים היא ע"י השפעה על וועדות ממשלתיות שלא רק צריכות להחליט לאן התקציב ילך אלא גם מתפקידן להגביל את רווחי חברות התרופות כי אחרי הכל מדובר בבריאות הציבור אבל בגלל כל מיני דברים לא כשרים כמו שקורים, ממשלות מעדיפות לשמור קרוב אליהן על מי שיש בידיו את הכסף הגדול. חברות התרופות מנוהלות כעסק לכל דבר ובאמת עושות כל מיני דברים לא אתיים כדי להגדיל את רווחיהן (אבל לא כאן המקום להרחיב על הנושא).
בניגוד לכך, לפסיכולוגים יש יכולת לא לפתור את כל הבעיה אלא להקל מהשלכותיה ולא להגיד לא אכפת לנו. אף אחד לא מצפה שמישהו יעשה משהו ללא תמורה או רק מתוך חמלה ואלטרואיזם. למה להסתכל על זה בצורה של שחור ולבן ? יש הרבה גווני אפור....
את מדברת על דרכי ההתמודדות אל מול המצב הקיים. לגבי זה אני מסכים איתך, אבל זה לא משנה את נכונות טענותי. הממשלה לא דואגת להורדת מחירי הדיור ומעלה כל הזמן את המיסים ועוד ועוד עוולות למיניהן. נכון, אם אני כל הזמן יכעס על כל דבר במקום לחשוב איך להתמודד עם המצב הלא תקין הזה, אני אשתגע. זה לא אומר שהסיבה לכעס לא מוצדקת.
אני לא יודע מאיזה עשירון את מגיעה, כנראה שמאחד העליונים, כי אם 1,200 ₪ ויותר בחודש וכ15,000 ₪ בשנה לא נראה לך אבסורד כנראה שמצבך ממש ממש טוב. כי עבור רובנו, וכן, גם לתל אביביים שבינינו, זה אבסורד ומכה כלכלית כואבת מאוד. זה שיש מטפלים שלוקחים גם 450 ₪ לפגישה לא הופך את 350 ₪ למחיר סביר. זה שמישהו אחד עושה משהו מאוד לא בסדר לא הופך את מישהו שעושה משהו קצת פחות לא בסדר, לבסדר. המון כסף לא הופך הרבה מאוד כסף למעט כסף. דירה ב2.5 מיליון בתל אביב, שזה אבסורד, לא הופכת דירה ב2 מיליון ללא אבסורד.
אכפתיות היא לא סיפוק כל צרכיו האנושיים של המטופל, אבל כאשר למטפלים יש דרך להקל על מטופליהם ועדיין להרוויח היטב זה חוסר איכפתיות וזו צביעות כי מי שבא לעזור ואמור להיות לו איכפת אבל מצד שני בפועל מראה על חוסר איכפתיות אז הוא צבוע.
כפי שאמרתי, מטפל שמטפל גם באופן ציבורי וגם באופן פרטי מן הראוי שיפחית משמעותית את המחיר בפרטי ולא יגבה מחיר זהה לזה שעובד רק באופן פרטי ועובד מעט מאוד שעות בשבוע (ועדיין מרווח מעולה). מי שעובד רק באופן פרטי מן הראוי שלא יעבוד מספר מגוחך של שעות בשבוע, כי ככה זה הכי נוח לו, אלא יעבוד יותר שעות וכך יוכל להפחית את התשלום מכל מטופל. כך גם יותר אנשים יוכלו להגיע לטיפול ולא לקרוע את הכיס וגם המטפל יוכל להמשיך להרוויח מעולה.
הנושא מטריד אותי כמעט על בסיס יום יומי בשנה וחצי האחרונות (למרות שהייתי בטיפולים כבר הרבה לפני כן). העניין לא סתם מטריד אותי בפן הכלכלי אלא בעיקר בפן הריגשי. גם אם אוכל לממן טיפול נוסף עדיין אחוש רגשות קשים כלפי הטיפול והמטפל סביב נושא זה שאני לא חושב שאפשר להעלות במסגרת הטיפול וקשה ובעייתי לבוא לטיפול עם רגשות כאלו .
הרבה זמן רציתי לכתוב אז נמנעתי מכך גם כי היה לי קשה לכתוב על כך וגם כי זהו נושא בעייתי ואני מודע לכך שאמירותיי קשות. הפורמט של פורום, לדעתי, לא מתאים כל כך לדברים רגישים, טעונים ומורכבים. כשכותבים בפורום לא מכירים את האנשים שאיתם מנהלים את השיח והשיח קטוע מאוד.
רציתי לכתוב כדי להקל ולו במעט מן המתח שאני חש. עשיתי את זה ברגע אחד של אימפולסיביות. כתבתי וישר שלחתי, בלי לתת לזה זמן ולערוך את זה לפני שאחרים יקראו. מצד אחד, לכתוב את הדברים שיפגעו או יכעיסו יגרור תשובות ודיון מסוג שלא יועיל לי. מצד שני, אותם דברים הם בדיוק מה שמציק לי ביותר ולא לכתוב אותם ירגיש לי פספוס ולא יהווה את ההקלה שניסיתי להשיג.
אשמח להמשיך לנהל את הדיון שלא דרך הפורום עם מי שיחפוץ בכך.
אופירA, תודה על התשובה המושקעת שלך. אני לא מכיר אותך ולכן איני יודע מה עומד מאחורי מה שכתבת. למשל, אם יש לך קרוב שעובד כפסיכולוג או שאת לומדת פסיכולוגיה או כל סיבה אחרת שהופכת את הנושא לנגיעה אישית. לצערי, לא מצאתי בדבריך משהו שמקל את הרגשתי. גישתך שונה משלי ואיני נוטה להסכים עם מרבית דבריך. היה חסר לי בדבריך התייחסות ישירה לדברים שכתבתי ולדברים שכן נכונים לדעתך.
באופן כללי נורמה שיש בה כל מיני דברים לא תקינים לא הופכת דברים אחרים לא תקינים לתקינים. זה שמישהו אחד עושה משהו לא בסדר לא נותן למישהו אחר לגיטימציה לעשות גם משהו לא בסדר. אם מחיר הדיור הוא שערורייה זה לא הופך את מחיר העגבניות לבסדר. אם התשלום שגובה מורה נהיגה על העמדת הרכב לרשות הבוחן בטסט הוא גזלה לא הופך את מחיר הבחינה הפסיכומטרית להיות פחות גזלה.
נכון, כפי שכתבת, חלק מהבעיה נובע מתקציב הבריאות שמשקיעה הממשלה והפסיכולוגים לא יכולים לכן לפתור את כל הבעיה. אך בניגוד לתרופות המצילות חיים לחולי הסרטן שמי שמוכר אותן לא הוא זה שמחליט מה יהיה מחירן ובכמה ממחיר התרופה יצטרך החולה להשתתף והדרך לעזור לחולים היא ע"י השפעה על וועדות ממשלתיות שלא רק צריכות להחליט לאן התקציב ילך אלא גם מתפקידן להגביל את רווחי חברות התרופות כי אחרי הכל מדובר בבריאות הציבור אבל בגלל כל מיני דברים לא כשרים כמו שקורים, ממשלות מעדיפות לשמור קרוב אליהן על מי שיש בידיו את הכסף הגדול. חברות התרופות מנוהלות כעסק לכל דבר ובאמת עושות כל מיני דברים לא אתיים כדי להגדיל את רווחיהן (אבל לא כאן המקום להרחיב על הנושא).
בניגוד לכך, לפסיכולוגים יש יכולת לא לפתור את כל הבעיה אלא להקל מהשלכותיה ולא להגיד לא אכפת לנו. אף אחד לא מצפה שמישהו יעשה משהו ללא תמורה או רק מתוך חמלה ואלטרואיזם. למה להסתכל על זה בצורה של שחור ולבן ? יש הרבה גווני אפור....
את מדברת על דרכי ההתמודדות אל מול המצב הקיים. לגבי זה אני מסכים איתך, אבל זה לא משנה את נכונות טענותי. הממשלה לא דואגת להורדת מחירי הדיור ומעלה כל הזמן את המיסים ועוד ועוד עוולות למיניהן. נכון, אם אני כל הזמן יכעס על כל דבר במקום לחשוב איך להתמודד עם המצב הלא תקין הזה, אני אשתגע. זה לא אומר שהסיבה לכעס לא מוצדקת.
אני לא יודע מאיזה עשירון את מגיעה, כנראה שמאחד העליונים, כי אם 1,200 ₪ ויותר בחודש וכ15,000 ₪ בשנה לא נראה לך אבסורד כנראה שמצבך ממש ממש טוב. כי עבור רובנו, וכן, גם לתל אביביים שבינינו, זה אבסורד ומכה כלכלית כואבת מאוד. זה שיש מטפלים שלוקחים גם 450 ₪ לפגישה לא הופך את 350 ₪ למחיר סביר. זה שמישהו אחד עושה משהו מאוד לא בסדר לא הופך את מישהו שעושה משהו קצת פחות לא בסדר, לבסדר. המון כסף לא הופך הרבה מאוד כסף למעט כסף. דירה ב2.5 מיליון בתל אביב, שזה אבסורד, לא הופכת דירה ב2 מיליון ללא אבסורד.
אכפתיות היא לא סיפוק כל צרכיו האנושיים של המטופל, אבל כאשר למטפלים יש דרך להקל על מטופליהם ועדיין להרוויח היטב זה חוסר איכפתיות וזו צביעות כי מי שבא לעזור ואמור להיות לו איכפת אבל מצד שני בפועל מראה על חוסר איכפתיות אז הוא צבוע.
כפי שאמרתי, מטפל שמטפל גם באופן ציבורי וגם באופן פרטי מן הראוי שיפחית משמעותית את המחיר בפרטי ולא יגבה מחיר זהה לזה שעובד רק באופן פרטי ועובד מעט מאוד שעות בשבוע (ועדיין מרווח מעולה). מי שעובד רק באופן פרטי מן הראוי שלא יעבוד מספר מגוחך של שעות בשבוע, כי ככה זה הכי נוח לו, אלא יעבוד יותר שעות וכך יוכל להפחית את התשלום מכל מטופל. כך גם יותר אנשים יוכלו להגיע לטיפול ולא לקרוע את הכיס וגם המטפל יוכל להמשיך להרוויח מעולה.
נעמי טאובר
New member
מחירי טיפול פרטי ואפשרויות התבוננות במצב העניינים
שלום לך noble82
קראתי את דבריך ברגשות מעורבים, ניכר שכתבת מנהמת לבך, מתוך מצוקה ומאמץ להתמודד, ומול קשיים אמיתיים שנתקלת בהם, מצד שני - אתה מבטל ומכפיש ציבור שלם שאני בתוכו , על סמך הסתכלות מכלילה, ולא יכולתי להמנע מלהרגיש עלבון... בכוונה נמנעתי מלהגיב מיד, כדי לתת לעצמי זמן לחשוב .
שמחתי מאד לקרוא את התגובה של אופירA, שמנתחת לטעמי בצורה נהדרת את המצב ונותנת הרבה חומר למחשבה.
לגבי פתרון ממשי למצוקה:
אני שמחה גם על הרפורמה במערכת הבריאות שנכנסת כעת לפעולה, ואני יודעת שקופות החולים שוכרות לעבודה פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים נוספים, וימשיכו לעשות זאת כי הן מחוייבות לכך. יש בזה התחלת מענה לתחלואי החברה שאופירA מזכירה. כעת במידה מסויימת יש מרחב פעולה גם לפונים: כדאי כן לפנות לקופת החולים שלכם, לבקש טיפול, לא להניח מראש שאלה לא מטפלים שאפשר להתחבר אליהם, ולהתנהג כמו צרכן שירות נבון בכל תחום אחר: לבוא בגישה חיובית ועם יחס נעים, לבדוק ברצינות ולא לסגת אם יש פגישה פחות מוצלחת, אלא לתת צ'אנס אמיתי, ממש כמו שאתם רוצים שינהגו כלפיכם. ורק אם התאכזבתם או נפגעתם באופן מתמשך- אפשר (ורצוי) להתלונן .
מותר וכדאי גם לבקש הנחה כשפונים לטיפול פרטי, לגיטימי לגמרי לשאול עוד בטלפון לגבי המחיר ולהציג זאת כשיקול הכרחי, וגם לזכור שהמטפל שאתם רוצים שיהיה מיומן ומנוסה- למד שנים רבות מאד, ועדיין לומד, וזכאי להתפרנס בכבוד
ולשאוף לרווחה כלכלית.
שלום לך noble82
קראתי את דבריך ברגשות מעורבים, ניכר שכתבת מנהמת לבך, מתוך מצוקה ומאמץ להתמודד, ומול קשיים אמיתיים שנתקלת בהם, מצד שני - אתה מבטל ומכפיש ציבור שלם שאני בתוכו , על סמך הסתכלות מכלילה, ולא יכולתי להמנע מלהרגיש עלבון... בכוונה נמנעתי מלהגיב מיד, כדי לתת לעצמי זמן לחשוב .
שמחתי מאד לקרוא את התגובה של אופירA, שמנתחת לטעמי בצורה נהדרת את המצב ונותנת הרבה חומר למחשבה.
לגבי פתרון ממשי למצוקה:
אני שמחה גם על הרפורמה במערכת הבריאות שנכנסת כעת לפעולה, ואני יודעת שקופות החולים שוכרות לעבודה פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים נוספים, וימשיכו לעשות זאת כי הן מחוייבות לכך. יש בזה התחלת מענה לתחלואי החברה שאופירA מזכירה. כעת במידה מסויימת יש מרחב פעולה גם לפונים: כדאי כן לפנות לקופת החולים שלכם, לבקש טיפול, לא להניח מראש שאלה לא מטפלים שאפשר להתחבר אליהם, ולהתנהג כמו צרכן שירות נבון בכל תחום אחר: לבוא בגישה חיובית ועם יחס נעים, לבדוק ברצינות ולא לסגת אם יש פגישה פחות מוצלחת, אלא לתת צ'אנס אמיתי, ממש כמו שאתם רוצים שינהגו כלפיכם. ורק אם התאכזבתם או נפגעתם באופן מתמשך- אפשר (ורצוי) להתלונן .
מותר וכדאי גם לבקש הנחה כשפונים לטיפול פרטי, לגיטימי לגמרי לשאול עוד בטלפון לגבי המחיר ולהציג זאת כשיקול הכרחי, וגם לזכור שהמטפל שאתם רוצים שיהיה מיומן ומנוסה- למד שנים רבות מאד, ועדיין לומד, וזכאי להתפרנס בכבוד
ולשאוף לרווחה כלכלית.
לילי ריצקר
New member
היי
תראה אני מבינה אותך חלקית על זה שהטיפול הפסיכולוגי יקר, ושהכל במדינה הזאת שלנו יקר והממשלה לא מורידה מחירים ושיש המון בעיות כלכליות. אם זאת גם הלימודים יקרים ללמוד ולסיים תואר אקדמי זה לא פשוט זה דורש התמדה וכסף וזמן ולא כולם באים מבית שמממנים אותם לתואר והם רק לומדים יש כאלה שהם גם לומדים וגם עובדים וגם מצמצים את עצמם במהלך הזמן הזה. בתור אחת שלומדת כרגע פסיכולוגיה וגם הייתי צריכה טיפול ואני עדיין הייתי שמחה ללכת לטיפול עקב מעבר דירה התמודדות עם שאלות מהותיות בחיים זוגיות ילדים וכו' לא הלכתי כן כן לא הלכתי כי היה לי יקר אבל אני ורק אני בחרתי לא לוותר על קניות ובילויים אלא בחרתי לוותר על פסיכולוג. זה עניין של סדר עדיפויות כמו שהגיבו כאן לפני יפה, אם זה היה ממש חשוב לי הייתי מפסיקה לקנות זמן מה סמרטוטים (בגדים חח) ולהתפנק במסעדות יוקרה ולבזבז והולכת לפסיכולוג. גם למשל אנחנו אני ובעלי לא לקחנו תמונות אלבומים של החתונה עד עכשיו (התחתנו 1.7.14) למה כי בחרנו לא לחסוך לזה ולבזבז על מה שציינתי נכון שהיו לא כל מיני דברים לא צפויים אבל רב ההוצאות הן צפויות ואם לא צריך לחשב להיות אחראי . יוקר המחייה כאן מצריך מאיתנו להיות מחושבים כלכלית ולא לפזר האשמות לפי דעתי. כמו שאמרו פה אני לומדת קשה מאוד עובדת משקיעה כרגע בתואר ראשון לקראת סיום אני לומדת כי אני אוהבת אנשים בעיקר ילדים ורוצה לשקם לטפל וגם כי מן הסתם רוצה להתפרנס כמו כולנו. זה אותו דבר אם אין לי כסף לטיפול לא אלך אם אין לי כסף למסעדה לא אלך . הפיתרון במדינה מתחיל מן הסתם מהוזלת מחירים גם בלימודי האקדמיה למה יקר כל כך? לדעתי זה ממש לא מותרות ההשכלה הגבוהה אם רוצים אנשים שיתרמו לחברה וחברה משכילה חייבים לתת אפשרות סבירה יותר למימון. אבל למרות שיקר לי אני משלמת עובדת משמרות לא יעזור לי לוותר. עוד דוגמא.... בחודש שהיו לנו אירועים חתונות אז היינו מחושבים לא יצאנו לא קנינו רק אוכל בסיסי חסכנו לחתונות לתת בכייף כמו שנתנו לנו בשמחה.
נעמי טאובר
New member
יוקר המחייה ומולו היכולת להחליט על סדרי עדיפויות
שלום לילי, את מוסיפה דגשים חשובים לדיון המתנהל כאן. אני מבינה מדבריך שגם אם יקר כאן- יש לכל אדם טווח אפשרויות בחירה- לוותר על דברים לא הכרחיים כדי לאפשר דברים שחשובים לו במיוחד.
אוסיף גם אמירה כללית: אנו חיים בחברה של צריכה, כל הזמן מפמפמים לנו פרסוצות מכל עבר לקנות דברים, במסרים שאחרת לא נהיה "מגניבים" כמו אותם אנשים בפרסומות. קל להתפתות, אבל זה לא באינטרס שלנו. כדאי לשים לב למסרים המוגנבים לתודעתנו שבגללם נדמה כאילו "אם לא אלך למסעדה כל שבוע -חיי אינם חיים טובים" , ואז אם נוותר על מסעדות ובילויים לזמן מה כדי להשקיע במשהו אחר (לימודים, טיפול, עזרה לבן משפחה או דוגמה אחרת) נסבול סבל שמקורו בעיקר בתודעה שלנו.
. אם זוכרים שכל אחד מאיתנו הוא אדון לחייו, ויש לו חופש לבחור על מה להוציא ,
וגם כובד אחריות לנהל בשכל את העדפותיו- אז כל בחירה תביא שמחה וגאווה ולא סבל.
כמובן שיש מצבים שבהם גם לאנשים עובדים אין די כסף לצרכים בסיסיים כמו דיור אוכל ובריאות, ועל כך יש טעם להיאבק באופן פוליטי, כדי שעבודה תאפשר פרנסה ברווחה סבירה, וכדי שאנשים המנועים מלעבוד בגלל מחלה או מגבלה- יוכלו לחיות בכבוד מקיצבה..
שלום לילי, את מוסיפה דגשים חשובים לדיון המתנהל כאן. אני מבינה מדבריך שגם אם יקר כאן- יש לכל אדם טווח אפשרויות בחירה- לוותר על דברים לא הכרחיים כדי לאפשר דברים שחשובים לו במיוחד.
אוסיף גם אמירה כללית: אנו חיים בחברה של צריכה, כל הזמן מפמפמים לנו פרסוצות מכל עבר לקנות דברים, במסרים שאחרת לא נהיה "מגניבים" כמו אותם אנשים בפרסומות. קל להתפתות, אבל זה לא באינטרס שלנו. כדאי לשים לב למסרים המוגנבים לתודעתנו שבגללם נדמה כאילו "אם לא אלך למסעדה כל שבוע -חיי אינם חיים טובים" , ואז אם נוותר על מסעדות ובילויים לזמן מה כדי להשקיע במשהו אחר (לימודים, טיפול, עזרה לבן משפחה או דוגמה אחרת) נסבול סבל שמקורו בעיקר בתודעה שלנו.
. אם זוכרים שכל אחד מאיתנו הוא אדון לחייו, ויש לו חופש לבחור על מה להוציא ,
וגם כובד אחריות לנהל בשכל את העדפותיו- אז כל בחירה תביא שמחה וגאווה ולא סבל.
כמובן שיש מצבים שבהם גם לאנשים עובדים אין די כסף לצרכים בסיסיים כמו דיור אוכל ובריאות, ועל כך יש טעם להיאבק באופן פוליטי, כדי שעבודה תאפשר פרנסה ברווחה סבירה, וכדי שאנשים המנועים מלעבוד בגלל מחלה או מגבלה- יוכלו לחיות בכבוד מקיצבה..
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.