חלק מדבריך נכון, אבל בפרופורציות האמיתיות - לא אלו שהצגת
זו לא צביעות לקחת מחיר ממטופל שאיכפת לך ממנו, זו בריאות.
והמחירים אינם אבסורדיים, אם אתה מסתכל מזווית אחרת לגמרי על הדברים (בריאה, שמבינה איך מתנהל העולם סביבך).
צריך להביא בחשבון, שחלק מהקושי הנפשי של סובל הזקוק לטיפול, הוא לראות תמונה רחבה. הוא מוצף בסבל של עצמו, ולכן לא רואה הרבה (כמעט כלום) מעבר לחווייה שלו. אין לו מקום להרגשות אחרות ולהכלת המציאות.
אבל זה בדיוק מה שהוא צריך לרפא בטיפול.
ההסתכלות שלך על הדברים היא מזווית צרה מאוד של נוחות עצמית. ההיגיון שלך וההגדרות שלך מה אבסורדי - אינם תואמים את המציאות הרחבה.
דבר ראשון - אתה מדבר על מצוקה של הסובלים מבעיות נפשיות.
אכן, מדובר במצוקה קשה מאוד. אבל לא הפסיכולוגים ולא האינסטלטורים אמורים לפתור מצוקה זו, אלא החברה והממשלה שלה. והחברה והממשלות בישראל לא יכולות להקציב לתחום הבריאות כל כך הרבה כסף כדי לספק טיפולים באופן הדרוש והנוח. לכן הטיפול הציבורי פחות נוח, אינו מספיק, ומצבנו אינו שונה ממצבם של חולי סרטן שאינם יכולים לקבל במסגרת הטיפול הציבורי את התרופות מצילות החיים הקיימות בשוק, וחייבים לשנות את חייהם ולגייס את הסכומים האדירים הנחוצים לטיפול הפרטי.
כמובן שהם יכולים לכעוס על הממשלה, ומנגד על חברות התרופות המאמירות את מחיריהן. לכעוס, להאשים בקונספירציות, לשכב על הרצפה ולבעוט ברגליים ולצרוח.
אבל הם גם יכולים להשקיף נכון על הבעיה החברתית-ממשלתית ועל האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות, ולהבין שהאינטרס של החולה הוא שלחברת התרופות תהיה מוטיבציה גבוהה לחקור ולייצר (ללא תמורה!) תרופות להשגת בריאותו המיטבית, ושחמלה ואלטרואיזם טהור לא יכולים לייצר מוטיבציה כל כך גבוהה.
ומי שיכול לראות זאת, יכול להבין שבמקום לכעוס ולהאשים, מוטב שיפנה את כל האנרגיות האפשריות לייצור שינוי בסדרי העדיפויות החברתיים מחד, ולהכנסת התרופות שהוא צריך לסל התרופות בפועל, מאידך.
כלומר: להיות גם צודק, גם חכם וגם ריאלי לגמרי.
גם במקרה שלנו, המטופלים בבריאות הנפש, כמובן שאפשר לשנוא ולכעוס על העולם המקצועי של הטיפול, ולהרגיש שאין למטפלים ערכים ומוסר. אבל זה אומר להישאר בחולי.
ולמי שרוצה להתרפא באמת יש אפשרות להבין דברים באופן ריאלי וחכם.
1. המטפל אינו יכול לקחת אחריות מלאה על הטרגדיה האנושית, הגם שהוא מאוד חומל על מטופליו ורוצה בהצלחתם. אך כל אחד צריך להבין את מקומו ואת יכולותיו. המטפלים לא יכולים לפתור את הבעיה החברתית והכלכלית במדינה ובעולם. הם בני אדם, שיכולים רק לטפל ככל יכולתם בשירות הציבורי ובשירות הפרטי, ולהתחשב במידה מסוימת במחיר שהם גובים מהמטופלים.
2. המציאות היא שרוב המטפלים עבדו או עובדים בשירות הציבורי. כמו כן גם למדו שנים רבות וממשיכים ללמוד, ובכך תרמו מאוד את חלקם לחברה ולתיקון האנושות. מעבר לכך, יש להם הזכות להתפרנס באופן פרטי ולחיות ברווח המאפשר את המוטיבציה הגבוהה ללימודים ולעבודה המאוד קשה ותובענית מהנפש.
וגם במגזר הציבורי, רבים המטפלים הפרטיים שגובים מחירים מתחשבים באופן יחסי לשוק המקצועי, ובפרט בטיפול שבועי קבוע, כדי ללכת לקראת הלקוחות ולאפשר להם את השירות ככל האפשר. אבל לא עליהם המלאכה לגמור.
3. המצוקה הגדולה בנושא הטיפול אינה רק המחירים אלא משך הזמן שדרוש לטיפול ומגבלות היכולת של המטפל להושיע את האדם מצרותיו. אבל זו צרה שהיא חלק מהבעיה, והמטפל לא יכול לקחת אחריות לפתרונה.
4. ולכן, המטופל צריך לחיות עם ההבנה שיש לו מוגבלות בחיים, כולל מוגבלותו הכלכלית עקב עלויות הטיפול, והוא צריך להשלים עם המציאות הקיימת בלי כעס, תוך כדי פעולות יעילות לשינוייה ככל האפשר.
לדוגמה, עשיתי שימוש ככל שיכולתי בשירות הציבורי החינמי. כמובן שנזקקתי הרבה לשירות הפרטי, אך מעולם לא פניתי למטפלים שלוקחים סכומים עצומים, אלא רק לאלו שדרשו 200-350 ש"ח לפגישה שבועית. בשיקולי אורך הטיפול הכנסתי גם את עלותו הכלכלית, עם כל הצער שבדבר, כי זו המציאות. לרפואה פסיכיאטרית שילמתי הרבה יותר, אך רק במסגרת אפשרויותיו והאינטרסים הבריאותיים שלי.
פה ושם קראתי למטופלים לסרב לשלם את הסכומים הגבוהים כדי ליצור ככל האפשר מציאות מקצועית שבה המטפל יוריד את מחיריו לרמה כנ"ל. זו אחריות החולים לתיקון מסוים של בעיה זו. מי שמסוגל לייצר קריאה ציבורית ולחץ ציבורי - חייב לעשות זאת. מי שלא מסוגל, צריך לעשות כדוגמת מה שעשיתי. ומי שגם זה לא מסוגל, צריך להבין את המציאות ולעשות רק מה שהוא יכול. ככל אדם.
וכמובן גם ביקשתי מהמטפלים הנחות בהתאם לצורך. מה פירוש שהמטופל לא אומר למטפל? בוודאי שהוא אומר וצריך להגיד לפחות פעם אחת.
5. צריך להבין שבעיות נפשיות הן מצב קשה מאוד, ולכן המטופל צריך להפנים שהוא במלחמה על חייו כמו חולה הסרטן, מה שכולל שינוי סדרי עדיפויות כלכליים (כן, בוודאי שלמכור את האוטו ולהוציא את כל החסכונות!), לית ברירה של הסתפקות בשירות הציבורי שאינו מספיק, ומבט מציאותי וריאלי.
6. והחשוב ביותר להחלמה, הוא לסגל מבט הישר ולהבין מה זו איכפתיות. איכפתיות זה לא סיפוק כל צרכיו האנושיים של המטופל כפי שאמורים לעשות הוריו האוהבים, גם אם הוא עדיין תינוק בנפשו שזקוק לכך. איכפתיות אינה התמסרות טוטאלית לישועתו והצלתו של המטופל. היא אינה הקדשת חיי המטפל למען רווחת מטופלו. המטפל האיכפתי אינו רחם האם.
איכפתיות מקצועית ובריאה תתבטא במחיר מוזל יחסית לשוק, בהנחה ספציפית, במסירות לב ונפש - אך בהפרדה מוחלטת בין העצמי של המטופל לעצמי של המטפל.
מטרת הטיפול היא לגדול מהמקום של התינוק הזקוק להוריו. וחלק מהגדילה זה להבין שהמטפל אינו אמא, ויש גבול ברור בין החיים הפרטיים והשיקולים הכלכליים שלו, לבין הצרכים של המטופל ומצבו הנואש. חלק מהריפוי הנפשי זה שהמטופל יפנים שהוא צריך לקחת את האחריות על חייו ככל שאפשר, ולדאוג לצרכיו הנפשיים בעצמו. זה בדיוק מה שקורה בהתפתחות נפשית בריאה בין הילדות לבגרות, וזו הדרך שצריך לעשות החולה שהתפתחותו נפגעה או התעכבה.
לגיטימי שמי שאינו מוכן לשלם על שירות שאינו יודע את משכו ועלותו - לא ישלם ולא יקבל שירות זה. יישאר במצבו החסר ויתרגל אליו.
לגיטימי גם שלא תקרא טקסט כל כך ארוך, אם אין לך סבלנות להעמיק ולהבין מה נכתב בו. אבל אם חשוב לך להבין, תצטרך להשקיע זמן וסבלנות כדי לקרוא.