לצערי אני מבינה אותה
זה קרה לי עם הארי פוטר, פרויקט Y, השיר שלנו, אפילו המורדים (!) ועכשיו the o.c. אתה צופה בסדרה (או קורא ספר, במקרה של ה. פוטר), נקשר לדמויות כאילו היו קרובי משפחה שלא יודעים על קיומך, מתאהב באובססיביות באחת הדמויות (סת' תעשה לי ילד וכו'), הקיבה שלך מתהפכת עם כל תפנית דרמטית בעלילה, אתה משווה בין הדמויות על המסך לאנשים שאתה מכיר במציאות, ואז- הכאב הזה. פאק, זה לא עולם אמיתי. האנשים האלה לא מכירים אותי. האנשים האלה הם רק דמויות! וזה כמו להתאהב בבן אדם שאתה יודע שלעולם לא תשיג. אומרים שיש אנשים שבנויים "להשקיף מהצד" במקום להיות בפנים וממש לחוות את החיים על בשרם. אומרים גם שהאובססיות האלה באות למלא איזה ואקום נפשי. התאוריה הכי מעניינת ששמעתי, היא שהרבה פעמים אנחנו בוחרים לבטא את הכאב שלנו בעקיפין, דרך הזדהות עם דמויות בטלויזיה. אנחנו חושבים שאנחנו בוכים עליהם, אלא בעצם בוכים על עצמינו. אלא שלנו לא יגידו "קאט! זה לא היה בכי משכנע. שמישהו יביא בצל!". בכל אופן, השתתפות בפורומים המדברים על הסדרה והורדת פרקים שלה הם למעשה תענוג מזוכיסטי, הליכה עם הראש בקיר. אשמח לקבל תגובות
אני מכירה מישהי שממש אוהבת את הסדרה ...כל זה טוב ויפה אבל אצלה זה ממש אובססיה!!!!! עד השעות הקטנות של הלילה היא מורידה פרקים אובססית לכל מאמר...כמו כן עליי לציין שזו לא הסידרה היחידה שהיא אובססית אליה מה לעשות?!?!?! אני אקרא לה בשם בדוי אובססית "סדרתית"
)