זה היה כך:
במחזה עצמו יש כמה נושאים מובילים שיונסקו רצה להעביר, בינהם הביקורת על מוסד הנישואין, חיי הבורגנות האנגליים שהיו בעיניו תקועים ומכונסים בעצמם ודבר אחד שבחרנו להתמקד בו היה חוסר המשמעות לשפה, עד כמה שאומרים דברים, משפטים שלמים, שיחות מלאות וכל זאת בעצם לא אומר כלום והוא חסר משמעות ותוכן. זה בגדול כיוון ההתמקדות שלנו במחזה הזה. עשינו את המחזה בצורה ריאליסטית עד כמה שיכלנו, הסלון היה בורגני בצבעים מתים ומסכנים ובעיקר מונוטונים. התפאורה והתלבושות היו ריאליסטים ובצבעים שגם התאימו לתקופה בה מדובר. עכשיו החלק המעניין יותר מגיע... הדמויות התחלקו לשתי קבוצות: מר ומרת סמית יחד עם מר ומרת מרטין שהם הנעולים, המקובעים והמשעממים. הקבוצה השנייה הם מפקד הכבאים (אני) ומרי המשרתת, שהם הדמויות שתורמות את ההתקדמות המשמעותית של ה"עלילה" הכבאי הוא מרדן אך מאופק, מרי יותר חיה, רואים עליה אש שמתפרצת מכל עבר, האנרגיות שלה חזקות והיא מראה שהיא יכולה לעשות הכל רק אם תרצה בכך. התאורה עשתה פלאים ותרמה רבות למחזה, בקטעים של מונוטוניות בסלון הייתה תאורה רגילה של סלון. בקטעים של קיצוניות אחת או אחרת השתנה האור בהתאם לתחושה- מתי שמרי הקריאה את השיר היה אור אדום למשל. ובסצנה האחרונה כשהסמיתים והמרטינים רבים במילים יש אור כחול של ניכור אחד מהשני ומעצמם. והייתה מוסיקה ומטרונום שעשה תקתוקי שעון שרק העצימו את הדממות שהיו. (אני מרגישה שאמרתי כאלה דברים לבוחן..
אבל היה נהדר!) הייתי כל כך רוצה שתראו את זה, בעיקרון הסריטו את ההצגה ואם יצא לי להראות לכם אותה בהזדמנות אני אשמח. שבת שלום לכם!
