אנשים לא משתנים
רק הפרצופים שלהם
מיותר לציין שאני אוהבת לפרגן. שמחה אפילו לפרגן. מעודדת לפרגן. ותמיד שמחה לעזור גם כשזה ברגעים שלי קשה. שונאת! שונאת ולא רגילה להעיד על עצמי. אבל הפעם כנראה שרק אני אעשה את זה. רק אני יודעת כמה חשובה לי העבודה והאחריות בה. ועד כמה אני ממלאת את תפקידי ופי כמה ממה שצריך. אבל למה? למה ההצלחה שלי צריכה לגרום לאנשים להרגיש רע? אוף בא לי להקיא מזה. פתאום הבוקר טוב הופך להיות כבר רע. מגעיל צבוע ואי רצוני. עוד כמה צעדים וזה לא רחוק מלעשות לי ברוגז כאילו אני חייבת למישהו משהו. כאילו הטוב שלי על חשבון מישהו אחר. בזמן שאני אמורה לחשוב צלול ללמוד עוד כמה דברים כולם שמים לי רגל, או יותר נכון מנסים. אפילו מתעלמים
מה אנחנו בגנון?? פשוט מרגיש לי חרא. אני עובדת אחת אחת עם בנות שכששמו להן רגל אני באתי להושיע. כשהיו דמעות אני באתי לנגב. סאמו איזה עולם מגעיל. פתאום לא בא לי ללכת לעבודה בגלל השטות הזאת! מחר לפחות חופש אני נוסעת לטיול עם הבן השני לנקות את הראש. נראה איזו הפתעה חדשה תנחת עלי כשאחזור לשם. לאאאאאאא. אני לא הולכת לוותר על מה שהשגתי בגלל היכולות שלי. אני לא הולכת לשים על היחס המפגר והילדותי שלהן. אני הולכת להכנס ראש בראש בעבודה ולהתעלם מהאנרגיות הדפוקות שמתעופפות להן. בעעעעעעעעעעע הייתי חייבת להוציא כמה ימים של סבל נפשי ועיפות נוראית.
רק הפרצופים שלהם