אנשים יקרים
הייתי קצת נסערת כשכתבתי כאן בפורום שבוע שעבר. התחלתי את המכתב ברוגע וסיימתי אותו בהטחה של כל מה שכואב לי. רגע לפני שכתבתי כאן אבא שלי בישר לי שגם השנה נעשה את החגים בנפרד. אתם מבינים, אחי משתחרר לתקופת החגים מן המוסד בו הוא שוהה, זאת על אף שעל פי קביעת המומחים הוא מהווה על סף הסכנה לציבור. המערכת הזאת מעוותת וחסרת אחריות אם תרשו לי. הענין הזה נופל כתמיד על הורי שנאלצים להתמודד איתו, לנסות להשתלט עליו. זה נורא קפקאי כל מה שקורה להם, מין חוסר צדק עיוור, פטאלי. אנחנו לא נעשה איתם את החג, זה לא יכול להועיל בכלום, מה גם שיש לי תינוקת קטנה שאני לא מתכוונת לגרום לה טראומות לכל החיים. וכך, שנה אחר שנה, כל אחד בבדידותו הוא מקבל את החג בסבר פנים עגום ונאנח ברווחה לכשהוא מסתלק, לרגע שנוכל לטלפן ולשאול אם הכל עבר בסדר או כמה נורא היה. אני כותבת עכשיו נורא אמוציונלי אז סלחו לי, תנסו לשפוט אותי ממקום של הזדהות ולא של ביקורת. לסמסורה- אני לא יכולה לבקר אותו, האדם חולה, במין צירוף אימתני של מחלות שאפילו הרופאים נואשו מלנסות ולמצוא להן את הכדורים המתאימים. יהיה טוב? אולי. אני מקווה שכן.
הייתי קצת נסערת כשכתבתי כאן בפורום שבוע שעבר. התחלתי את המכתב ברוגע וסיימתי אותו בהטחה של כל מה שכואב לי. רגע לפני שכתבתי כאן אבא שלי בישר לי שגם השנה נעשה את החגים בנפרד. אתם מבינים, אחי משתחרר לתקופת החגים מן המוסד בו הוא שוהה, זאת על אף שעל פי קביעת המומחים הוא מהווה על סף הסכנה לציבור. המערכת הזאת מעוותת וחסרת אחריות אם תרשו לי. הענין הזה נופל כתמיד על הורי שנאלצים להתמודד איתו, לנסות להשתלט עליו. זה נורא קפקאי כל מה שקורה להם, מין חוסר צדק עיוור, פטאלי. אנחנו לא נעשה איתם את החג, זה לא יכול להועיל בכלום, מה גם שיש לי תינוקת קטנה שאני לא מתכוונת לגרום לה טראומות לכל החיים. וכך, שנה אחר שנה, כל אחד בבדידותו הוא מקבל את החג בסבר פנים עגום ונאנח ברווחה לכשהוא מסתלק, לרגע שנוכל לטלפן ולשאול אם הכל עבר בסדר או כמה נורא היה. אני כותבת עכשיו נורא אמוציונלי אז סלחו לי, תנסו לשפוט אותי ממקום של הזדהות ולא של ביקורת. לסמסורה- אני לא יכולה לבקר אותו, האדם חולה, במין צירוף אימתני של מחלות שאפילו הרופאים נואשו מלנסות ולמצוא להן את הכדורים המתאימים. יהיה טוב? אולי. אני מקווה שכן.
