סבל וחיים ארוכים מהממוצע
יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים.
לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
חלקם ניצולי שואה או בוגרי חוויות קשות אחרות.
 
 
אז מה הקשר בין אותו סבל לאריכות ימים?
כמובן שלי אישית אין כל ניסיון, לא בסבל גדול במיוחד ולא בחיים ארוכים, לכן את כל אשר אני רושם כאן אני שולף ממעמקי הדמיון שלי, המתבסס על עובדות לא מהמנות במיוחד ועל תאוריות מעניינות, שאין בידי כל אפשרות להוכיח.
כך לאחר שהזהרתי אתכם כבר בהתחלה, יכול אני לפרוס בפניכם את כל התורה על רגל אחת.
 
אתחיל דווקא מהבדוק והמעשי מבחינתי, הרעיון שזעזועים שונים בחיינו גורמים לחיכוך, החיכוך בתורו יוצר אנרגיה והאנרגיה מולידה את הסבל.
מה הוא זעזוע? ולמה הוא גורם לחיכוך?
די ברור למה זעזוע גורם לחיכוך; זעזוע יוצר מצב לא נוח ולא נעים להתנהלות הרגילה שלנו ביום יום.
הוא מוציא אותנו לרגע או שניים מתוך הבועה שלנו, מטלטל אותנו ואף יכול לגרום לרגע בהיר יותר בו נוכל לראות את עצמנו מהצד, כאילו אדם אחר היה מביט בנו.
טלטול זה גורם בדרך כלל לאי נוחות כללית; ראשית נגלה מהר מאוד שאין אנו אוהבים להיטלטל, ונעשה הכל כדי להישאר באותה בועה מוכרת "בטוחה" וצפויה שיצרנו לעצמנו.
דומה הדבר לאדם המנסה להמשיך לישון, למרות השעון המעורר הזועק בקולי קולות.
הזעזוע יוצר מצב חדש, לא מוכר, לא בטוח ולא צפוי. מערכות רבות הקשורות בתפקודנו הרגיל והיום יומי 'יחושו' באיום, חוסר מנוחה ואפילו בסכנה.
זהו החיכוך! בעקבותיו ובאופן מכני, יכנסו לפעולה מערכות אחרות שינסו להחזיר את 'האיזון' לקדמותו.
כלומר, לאטום את הבועה שלנו, ולנסות בצורות שונות ומשונות להתגבר על התנאים החדשים שנוצרו ולחזור למצבנו הרגיל, הנינוח, הבטוח והצפוי.
אותן מערכות לא יחששו לפעול בדרכים פסולות כגון: שקר עצמי, התעלמות מהזעזוע והחיכוך ועוד…
מה זה עוד? אז אמרנו שחיכוך יוצר אנרגיה, ואנרגיה יוצרת סבל. אז הדרך הטובה ביותר היא להיפטר מאותה אנרגיה, כך יפחת או יעלם הסבל, וכך יחזרו הדברים למצבם הרגיל.
כיצד אנו מבזבזים, נפטרים מאותה אנרגיה? ישנם המון דרכים ושיטות שכל אחד מאיתנו מפתח במהלך חייו, המוכר ביותר הוא הרגש השלילי.
האם שמתם לב מתי מתעורר אצלנו רגש שלילי? האם זה לא תמיד אחרי הפרעה חיצונית כזו או אחרת המשפיעה עלינו ומוציאה אותנו משלוותנו?
האנרגיה בוערת ושורפת, היא אינה נעימה, והגרוע מכל הוא, שאין לנו מושג מה ניתן לעשות עמה.
דומה הדבר לבלון שניפחנו באוויר, ככל שננפח אותו יותר, כך אלול אותו הבלון להתפוצץ. כמובן שמבחינת החומר-הבלון, המצב הנוח ביותר היה כאשר לא הופעל עליו כל לחץ, מצבו המקורי לפני הניפוח. כך בדיוק עובדים הדברים גם בבני אדם, הם מתנפחים באנרגיה, וחשים/מרגישים שעוד שניה יתפוצצו אם לא יוציאו את האנרגיה.
במצב בו הם מלאים עדיין באנרגיה הם מרבים להתלונן: "אני לא מרגיש טוב, אני עצבני כל הזמן, אני חייב לעשות משהו, אני חייב לקנות משהו, אני חייב לעשות ספורת או לטפס על הר, אני חייב לעשות משהו או שאתפוצץ." ולאחר שהם עושים משהו, לרוב כועסים על מישהו או משהו, ונפטרים מאותה אנרגיה, הם אומרים- "אהה כעת אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני מלא באנרגיה"… כמה הזוי.
רק כדי שתהיה לנו דוגמה קטנה לחיכוך – אנרגיה – סבל, אנו יכולים להצמיד את כפות ידינו זו לזו, ולשפשף אותן זו בזו בחוזקה.
שפשוף של כפות ידינו יוצר חיכוך, לאחר שניות בודדות נחוש בחום וכאב קל, זו היא האנרגיה, אם נמשיך כמה דקות לשפשף את ידינו בחוזקה נחוש בכאב גדול יותר – סבל.
 
רוב האנושות עסוקה כל חייה בבזבוז אנרגיה, או במילים אחרות בניסיון להפחתת הסבל הנגרם מאותה אנרגיה.
אך אם רק ידענו, מה לעשות באותה אנרגיה, ושיש לה יעוד הרבה יותר חשוב הקשור בהתפתחותנו, לבטח היינו מנסים לחסוך אנרגיה זו ולהשתמש בה בצורה נכונה.
שימוש נכון באותה אנרגיה יכול ליצור היתוך ולהוביל את האדם למקומות שונים מאוד.
 
לפעמים, בני אדם הנמצאים תחת השפעות ומצבים שונים בחיים, היוצרים זעזועים מתמידים וחיכוך מסיבי, לא מצליחים להיפטר מאותה אנרגיה.
בצורות שונות, במקרה או שלא במקרה, הם אף עוברים את אותו היתוך עליו דיברתי ויוצרים מאותה אנרגיה דבר מה שונה.
וכעת לתאוריה אותה אני מאוד מחבב אך אין בידי להוכיח ממנה מאומה.
 
רודני קולין כתב באחד מספריו, ואני לא מדייק, שבגיל מסוים מתחיל לפעול על האדם כוח (אנרגיה) נוסף. אם האדם מוכן אנרגטית לקבל את אותו כוח, הרי שאותו כוח יפעל לטובתו ולהמשך התפתחותו, אך אם האדם מגיע לאותו גיל לא מוכן אנרגטית, הרי שאותו כוח חדש יפעל עליו ככוח ממית.
לפני שנים רבות קראתי גם משהו דומה בספריו של קסטנדה.
אותם אנשים אשר חוו סבל רב ובצורה זו או אחרת עברו היתוך ברמה זו או אחרת, מגיעים לאותו מעמד מוכנים יותר או מוכנים פחות וממשיכים את חייהם.
לאומתם אנשים אחרים מגיעים לאותו גיל לא מוכנים, נפטרים מעולם זה מהר מאוד.
וכך אני סוגר מעגל, ורושם שוב – יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים. לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
