כמו גלידת שוקולד מנטה: מתוק ומרענן
יש לי סלידה מובנית מחידושים לקלאסיקות בכלל ובסרטים בפרט. לרוב הם לא טובים כמו המקור ולא ברור למה לגעת במקום ליצור משהו חדש. לפעמים הם סבירים וסתם מיותרים ("פוטלוס") לפעמים מוטב להכחיש את עצם קיומם ("סברינה"
). מנגד, אם הם לא נצמדים למקור אלא רק נשענים עליו ומחדשים ברוח התקופה, לפעמים התוצאה חיננית למדי ("הג'וב האיטלקי", "אושן 11") וכך גם כאן, לשמחתי.
אנני החדשה היא כבר לא יתומה ג'ינג'ית בשפל של שנות ה-30 אלא ילדת אומנה אפרו-אמריקנית בניו יורק של 2014, והסרט עודכן בהתאם לרוח התקופה בעלילה ובשימוש נרחב בטכנולוגיה העכשווית. במסגרת הרוח העכשווית הוא גם הרבה פחות תמים והרבה יותר ציני, ומשתדל (ורוב הזמן מצליח) לא ליפול למלכודות קיטש (לפחות עד הסוף הבלתי נמנע). גם אנני עצמה עדיין טובת לב, שובבה ותחמנית, אבל כמו לא מעט ילדים בימינו, קצת פחות תמימה וקצת יותר אופרטיוניסטית.
השחקנים בסרט טובים; ג'יימי פוקס שועל עבודה, וגם הילדה (Quvenzhané? מה זה השם הזה?) מספקת את הסחורה. קמרון דיאז קצת קריקטורה גרוטסקית מדי לטעמי, בפרט בתחילת הסרט (בחירה של הבמאי, אני מניחה). דקות ארוכות מהסרט התאמצתי להיזכר בשמה של
ג'נה אלפמן כי הייתי משוכנעת שהיא הפקידה / העובדת הסוציאלית המזרח-אירופית (גברת קובצביק) אבל IMDb מתעקשים שזו
סטפני קורצובה.
השירים הקלאסיים בוצעו לא רע, ברובם, אם כי לא את כל העיבודים אהבתי. השירים החדשים היו די מיותרים לטעמי, אבל לא הפריעו. קצת חבל שהממד החזותי בשירים לא נוצל עד תום ולא היו די ריקודים לטעמי... אם כי זה הפריע לי יותר בניתוח בדיעבד, בזמן הצפייה פשוט זרמתי. למעשה בתור מחזמר זה לא סרט מאוד מחזמרי; הוא מנסה להישאר מציאותי ולכן יש התייחסות לכך שהדמויות באמת שרות.
לסיכום, חששתי שיקלקלו לי את הסרט האהוב (הכוונה לגרסה המקורית משנות ה-80, בחידוש הקודם לא צפיתי) אך הופתעתי לטובה. אהבתי במיוחד את הקריצות הקטנות למקור ואת ההומור העכשווי (הרבה יותר ציני, כאמור). זה לא סרט פאנצ'ים שמתגלגלים בו על הרצפה, אבל חייכתי לא מעט ואפילו צחקתי כמה פעמים. טוב שבחרו בגרסה עכשווית ולא ניסו לשחזר את המקור. נהניתי מאוד, תודה לתפוז על ההקרנה.