אני
קראתי כאן היום על "פיספוסים" וקראתי על "נמאס" ורק רציתי לגיד מילים שכתבתי לעצמי לא מזמן שזה נשמע בערך ככה:
העולם שלי היה לחטולין שונה. זה היה אני איתי , עם עצמי כולי שלי, רק אנוכי. אנוכי. העולם שלי היה מורכב מדמיון , הזיה , תקווה למי , למה? דיברתי בעיקר אלי. עניתי. לא תמיד. כאבתי אותי , ריחמתי עלי. היה לי קשה עם זה. היה לי קשה לעכל אותי כשבחוץ חגיגה. רגשות התפרקו למילים שהתפרקו בעיקר למקלדת. שלי. לפעמים כמעט ופרצתי לעולם של אחר. תמיד כמעט. כמעט יותר ארוך. בעיקר יותר קצר. בעיקר פחד. פחד לבנות דבר יפה המועד להריסה. כמעט אושר מעורב ביותר מזה - אכזבה. ממני. שלא פורצת עטיפות של עולמות אחרים. שלא בונה גשרים. קשרים. בעיקר פחד. פחד לבנות דבר יפה המועד להריסה. החומר הזה שכל כך ליכד אותי עם עצמי בתוכי , היה לעוכרי בדבק לעולמות מקבילים. עכשיו אני במעבדה. מנסה ליצור חומר מסיר דבק. להפריד אותי מעצמי. להפריד אותי מהפחד. כי ככה אני רוצה ! לתת אותי במתנה . בקלילות. בעונג. לבנות דבר יפה שממש לא מועד להריסה. ========= אז לבנות דברים יפים כאלו , עושה לי פרפרים . אני ממשיכה לעצמי את קו המחשבה ואז נזכרת שהרבה יותר מזמן , ממש ממש מזמן , המון מזמן שאלתי משו על פרפרים. (בכסות אחרת
) היום אני יודעת : משחררים אותם ! כי כיף לראות ולהרגיש פרפרים משתוללים חופשי באוויר. גלי , עדיין לוֹבּטוחה שזה קשור ומה הפואנטה , אבל זה מודבק. (לכאן) ומאחלת לכולם שירגיש להם שחרור פרפרים באוויר
קראתי כאן היום על "פיספוסים" וקראתי על "נמאס" ורק רציתי לגיד מילים שכתבתי לעצמי לא מזמן שזה נשמע בערך ככה:
