אני מרגיש שחטפתי נוקאאוט
אבל אני לא מואר... אם כבר, יותר סובל, יותר כואב..
וזה מאלץ אותי להבין שכמה שהדרכה נון-דואלית מהסוג הזה טובה כדי לחסל הרבה דמיונות, בסופו של דבר שמעתי את פפה ג'י אומר מאות פעמים שאין מה לחפש, שכולם כבר חופשיים וכו', אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שעדיין יש "אני" לעומת "לא אני", ושאני עדיין מאמין שהאני זה אני ושהלא אני זה לא אני, מבין? ז"א לא רק שהחוויה מחולקת החלוקה הזו בהכרח יוצרת סבל כיוון שבגלל שאני מזוהה עם חלק מהחוויה כ"אני" אז ברור שאני לא רוצה שהאני הזה יסבול או שיכאב לו בקיצור אני ממשיך לבחור ולא לקבל את הכל... אני לא יודע איך להשתחרר מההזדהות עם תחושת האני. לכן אני מנסה את שיטת ניסרגדתה שבעצם אומרת תהיה מאה אחוז ה"אני" הזה ואז משהו אחר יתעורר לראות שזה בעצם לא אני באמת... מבין? אתה מדבר מתוך נקודת מבט של האחדות אבל אני נפרדות ואני לא מצליח לשכוח שאני נפרדות
בסדר גם זה סיפור, אבל זה סיפור שיוצר סבל ושאני לא יודע איך לשחרר אותו
