לפני שבועיים אמא שלי אירחה בבית
כמה אנשים שעזרו בבניית הבית החדש שלנו. היא עשתה ארוחת ערב מפוארת להפליא וטעימה להפליא, אני חזרתי מהבןזוג והגעתי מיד לשלב סוף-הארוחה רעבה כל כך, אז שמתי לי קצת סלטים, קצת בשר, קצת פה וקצת שם.
ישב מולי מישהו שבחיים שלי לא פגשתי. והתחיל לדבר איתי. עד כאן הכל טוב.
החמיא כמה הבית יצא יפה, כמה אמא שלי אישה מקסימה, כמה שאני עושה רושם של בחורה חכמה "וכאלה פנים יפות יש לך, קיבלת את הפנים של אמא שלך, אבל מה- את צריכה לשמור קצת"
כמו מפגרת עוד טרחתי לענות לו שאני עושה ספורט. "כן, את יודעת, לשמור קצת. אני למשל הולך כל יום לחדר כושר" בלה בלה בלה.
התקשרתי אחרי זה לבןזוג ואמרתי לו תבין, לא מפריע לי שהוא רמז שאני שמנה. איך אומרים? לא צריך לרמוז לי, אני יודעת שאני שמנה. זה המצב הנתון שלי רוב חיי, גם כשלא הייתי באמת שמנה, תמיד הרגשתי כזאת.
מה שהפריע לי זה שאדם שלא מכיר אותי, שלא פגש אותי בחיים קודם, מרשה לעצמו בכלל להגיד לי שאני צריכה לשמור. מי אתה? באיזו זכות?
ובזה- הכי התחברתי למה שהיא כתבה. על ההוא שפתח את החלון ואמר לה לעשות דיאטה. התחושה הזאת שאת ה"שריטה" (ובעייני זו לא שריטה אבל ניחא.) שלך אתה נאלץ לשאת לעייני כל ולשמוע את התגובות של כולם.
הרי אף אחד לא יעיר למישהי שבחרה לצבוע את השיער לכחול. מקסימום הערה בצחוק. אז למה אנשים מרשים לעצמם להעיר לי על דיאטה?