אני שונאת את (ט)

[Sheket Has]

אני שונאת את (ט)

הרעב הזה.
נמאס לי להרגיש רעבה כל היום!
כל היום לחשוב על אוכל...
דיי!!!

ואני אוכלת
באמת!
מאוד קרוב למה שרוצים שאני אוכל.
ועדין הגוף משדר מצוקה
צועק לי
שהוא צריך אנרגיה

אבל למה אתה לא מבין?
אתה מקבל כ-ל מה שאתה צריך.
באמת!
(טוב, מילימטר וחצי פחות. אבל זאת סיבה להקים כזאת מהומה?)

באמת שיש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם.
אבל אני לא יכולה לתרכז
כי אני רעבה
כל הזמן
למרות שאני כל הזמן אוכלת...

דיי!!!

גוף,
אני שונאת אותך!!!

 

[PantherettePitz]

יש ביטוי (אולי ט׳)

״מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין״. אני חושבת עליו בכל פעם שאני מתרגזת על הגוף שלי מסיבות דומות לאלה שאת מתארת.
אני לא יודעת באיזה מצב את נמצאת ובאיזה שלב של ההחלמה, אבל לפעמים ה״מילימטר וחצי פחות״ הזה בשבילנו הוא המון בשביל הגוף. זו האנרגיה שהוא משלים אחרי הרבה זמן של חוסר.
ולפעמים, וזה באמת עצוב, הגוף פשוט לא סומך עליך. עבורך זה מילימטר וחצי אבל עבורו כל דבר שאת גורעת ממנו הוא אות להכניס לפעולה כמה שיותר שדרים של ״אני רעב! הצילו!״. את יכולה לחשוב על זה כמו בן-זוג שנבגד פעם אחת והחליט לתת לך סיכוי נוסף: יפתיע אותך אם הוא יילחץ אם תחזרי יום אחד מאוחר מהעבודה בלי להודיע?
אני יכולה לספר לך שעברו חמש שנים מאז שאפשר לומר שהחלמתי מהפרעת האכילה שלי, ואני במשקל תקין בהחלט, אבל אני לא תמיד אוכלת מסודר. ועד היום, לפעמים, כשאני לא אוכלת X זמן (כי אני עסוקה, כי שכחתי לקחת אוכל - מכל מיני סיבות שאינן דיאטה), הגוף שלי מגיב. עבורי, לא לאכול כמה זמן זה לא סתם ״משהו שקורה״; זה יכול להיות גם אות לכך שזה הולך להיות ״משהו שקורה״ עוד הרבה זמן.
גם הגוף שלך, שמקבל רק קצת פחות מכל מה שהוא צריך, לא יכול ״להבין״ מה שאת מנסה להסביר לו. הרי לפני שהוא קיבל רק קצת פחות הוא קיבל הרבה פחות ואף אחד לא יכול להבטיח לו שזה לא יחזור על עצמו. זו הדרך של הגוף לאותת לך, שתדעי שהוא שם ושהוא זקוק לכל זה: לכל מה שאת נותנת לו, וכנראה גם לקצת שאת לא. בסופו של דבר הגוף שלך ידע שיש לו אנרגיה זמינה ושאין רעב בארץ והאיתות הזה ייחלש.

 

[Sheket Has]

ממש תודה על מה שכתבת

אני יודעת להגיד לעצמי דברים דומים, אבל איך שכתבת את זה ממש דיבר אלי.
נכון, הגוף שלי בטראומה ממושכת והוא מאותת בדרך היחידה שהוא מכיר.

אוף...
עכשיו צריך להצליח להוסיף את המיליטר וחצי האלה
שונאת את המלחמה הפנימית הזאת
בא לי שיהיה פשוט שוב פעם

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני שמחה שזו המסקנה

כי נשמע שהגוף שלך באמת במצוקה.
הוא לא רע אלייך, הוא לא עושה לך דווקא.
הוא רעב, ואם הוא רעב כנראה שיש לזה סיבה טובה.
תהיי טובה אליו את קודם, תוותרי לו. תני לו לאכול, אל תכעסי עליו.
אולי לאט לאט תוכלי ככה להשלים איתו...

 

[קולדון]

המלצה!!

מסכימה עם כל מילה

 

[levshavur]

שקט הס אולי טריגר

שלום לך
אני זוכרת תקופה מסוימת שהמוח שלי "השתגע" מרוב מחשבות על רעב ועל אוכל בגלל תרופה דפוקה שנתנו לי...אז אני מכירה מאוד את ההרגשה הזו וזה באמת נורא מעצבן...אבל במקרה שלך, אם תפעלי לפי התפריט שנתנו לך, ותעשי את כולו בלי "הנחות" של "מילימטר וחצי" בסופו של דבר המוח שלך יירגע...גם חשוב מה את אוכלת, כדאי אולי להתייעץ עם הדיאטנית שלך לגבי סוגי מזון בריאים ועם זאת שיתנו לך תחושת שובע ורגיעה למוח...גם תלוי באיזה קצב את רגילה לאכול: למרכז השובע במוח לוקח 20 דקות להרגיש שבע, אז יש אנשים שמרגישים רעבים כי הם פשוט סיימו את הארוחה מאוד מהר, ומרכז השובע עדיין לא העביר לגוף את המסר של "מספיק לי" אז אם זה המקרה, הפתרון הוא פשוט לאכול בקצב איטי יותר...

ובכול מקרה לא שווה לשנוא את הגוף...הרי הוא שם בשבילך...אז תנסי למצות את הכי טוב שאת יכולה מהגוף הזה במצבו הנוכחי...
לבשה.

 

[Sheket Has]

ככל שאני אוכלת יותר (ט)

אני יותר רעבה

שונאת את זה!!!!!!!!!!!!!!!



דוחה!
מגעילה!

רוצה לפגוע!

 

[jellybelly1]

היי אני מבינה

זאת החרדה שמתעוררת מכך שאכלנו שגורמת לנו לרצות לאכול יותר, לא רעב פיזי (וגם תירוץ של ההפרעה לגרום לנו לוותר על אכילה מסודרת לפי תפריט)
את לא מגעילה ולא דוחה ! את סובלת ומתמודדת עם בעיה קשה שעוד הרבה אנשים בעולם מתמודדים איתה וכולם ראויים להבנה וחמלה ולא לשיפוט וכעס.
אל תוותרי על התפריט. הכי חשוב שהגוף שלך יקבל את האנרגיה שהוא זקוק לה והנפש שלך את האוכל הטעים וההנאה שמגיעים לה. גם הגוף וגם הנפש צריכים להסתגל לכמויות האוכל החדשות. מניסיון של אנשים שהחזיקו מעמד, זה קורה בסוף...

 

[Sheket Has]

אני

ממש חושבת שזה רעב פיזי. זה קורה לי תמיד כשאני מגדילה את התפריט (או חוזרת אליו אחרי תקופת צמצום). כאילו בזמן הצמצום הגוף מצמצם כל תפקוד שהוא לא הכרחי, וכשהוא מקבל שדר שיש יותר אוכל הוא מפעיל מחדש את התפקודים הרדומים. רק שזה לא מדוייק, והתפקודים האלה דורשים יותר אנרגיה ממש שיש באוכל שאני אמורה לאכול... אז יש רעב.
ונכון, זה מתאזן בסוף.
רק שאני לא חזקה מספיק כדי להחזיק שם מספיק זמן עד שזה מתאזן.

ואני כן מגעילה וכן דוחה, ולגוף שלי לא מגיעה אנרגיה, ולנפש שלי בטוח לא מגיעה הנאה.

 

[jellybelly1]

גם אני שכנעתי את עצמי ככה

באופן נורא עמוק שקשה להשתחרר ממנו...
אבל גם יודעת שזה קול של שדון מרושע שיושב על הכתף ומנסה לחבל במאמצים להחלים...
אם נהיה כנים עם עצמנו אין תקופה של צמצום שלא נגמרת בבולמוס... והבולמוסים בתקופה שאוכלים יותר, קטנים יותר...
אני בטוחה שיש בך את הכוחות להתגבר! גם לעשות את הכי טוב שאת יכולה בכל רגע ולאפשר לעצמך לקום מחדש בלי להמשיך את ההידרדרות זה הרבה מאוד! אני יודעת שאני עוד אפול בעתיד אבל מקווה שאקום מהר אחרי כל נפילה ושהפער בין הנפילות יגדל עם הזמן... זאת מטרה מספיק טובה לשאוף אליה... לא מחלימים ביום אחד...
אני מאוד מאמינה שחשוב מאוד מה את אוכלת. ולאכול את הדברים הנכונים יכול לעזור. לא אזכיר מאכלים מסוימים (אם תרצי אפרט במסר) אבל יש כאלה שמתפרקים לאט יותר לאנרגיה זמינה לגוף ורמות הסוכר נשארות מאוזנות ונמנעת תחושה של רצון במתוק ופחמימות. ויש כאלה שידועים בהגברת תחושת שובע. חשוב גם לאכול ארוחת בוקר, וכזאת שתכיל חלבון איכותי ובכלל לכלול חלבון בכמות מספיקה בכל ארוחה. (אם עברתי על איזה כלל פורום אפשר למחוק את ההודעה)
בסופו של דבר, כואב לי לשמוע את מה שאומרת על עצמך, בעיקר כי אני כל כך מזדהה ומבינה... ואולי הייתי מצליחה לחזק אותך יותר אם היה אחרת. אבל גם אני מלאה באשמה ושנאה עצמית.
יכולה רק

 

[Sheket Has]

אז כבר כמה חודשים טובים (ט)

שזה לא הוביל לבולמוס. יש מחירים אחרים, אבל הם לא תמיד מספיק משמעותיים כדי לאכול.

ואני יודעת ה-כ-ל על מה לאכול ומתי לאכול. מה שאני אוכלת מאוד בריא ומזין. העניין הוא שזה לא מספיק בכמויות...
והאמת, אני לא רוצה שזה יספיק.
אני רוצה שגוף הזה יהיה קטן קטן קטן. שלא יראו אותו.
ואני רוצה שיכאב
כי זה מה שמגיע לי


יכולה להתחבר למה שכתבת- להסתכל על הזמן בין הנפילות ולשאוף שהוא יתארך... למרות שזה קצת קלישאתי, כשאני מסתכלת על החיים שיש לי בין הנפילות זה באמת יכול להיות מוטיבציה טובה. תודה