אני שבר כלי...
אני נמצאת בתקופה מוזרה בחיים שלי. דבר לא ברור לי, וההרגשה התמידית היא שאני תקועה במקום. הרבה דברים לא השתנו אצלי בשנה האחרונה, ואולי זה מה שמדכא. אני חושבת על זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ונזכרת ביום הולדת האחרון שלו, כששלחתי לו הודעה, וגם דיברנו. אחרי השיחה אמרתי לעצמי בלב: "זהו, נגמר". הבטחתי לעצמי ששום דבר כבר לא יקשר בינינו...כמה שטעיתי. "זה כואב, איך לא? אבל 11 שנים הן הבדל גדול מידי" -זה מה שכתבתי אז. "אני חייבת להילחם בעצמי" -כל כך אירוני לקרוא את השורה הזאת..ולהבין שאני לא מסוגלת להילחם בעצמי. לא יכולתי לעמוד במבחן הזמן. עבר חודש, חודשיים ושוב התעניינתי בשלומו. לא יכולתי לחיות בלי ידיעות ממנו, בלי שום מידע עליו. אחרי כמה חודשים גם ראיתי אותו..כפי שתיארתי אז: "זה היה מדהים". כי זה באמת היה. לא יכולתי להבין מאיפה זה נחת עליי, פתאום, אחרי שנה...ואיך זה שזכיתי לראותו. כן, זכיתי. אמנם זה היה אושר מהול ביותר מידי עצב, הרגשתי שיד הגורל התערבה. אבל עכשיו...הרי כבר כל הקלפים על השולחן. הוא והיא יחד. לא סתם יחד, הם גרים ביחד. יוצא לי לעבור ליד לפעמים, ויש לי דמעות בעיניים. הוא איתה. אני? שום דבר לא השתנה מאז ספטמבר האחרון. אני כל הזמן רודפת אחרי דברים שאני לא יכולה להשיג, מנסה להתגבר עליו, וכמה שתמיד אמרתי לעצמי "זה יעבור עם הזמן, הזמן ישכיח, ירפא"- שום דבר לא מרפא. אני מאוהבת בו שנתיים...וכבר שנה וחצי מאז שהוא עזב. המכון והאימונים הם כמו המקדש הפרטי שלי, מלאים בזכרונות ממנו, אני רק נכנסת- כולי מוצפת בהם. אבל למרות זאת, האימונים הם הדבר היחיד שמחזיקים(ומחזקים
) אותי. הם היציאה שלי, המפלט. אני מרגישה שם אחרת, כיף לי, טוב לי. האנשים שמסביבי שם מחזקים אותי- אפילו בלי ידיעתם. החיים שלי הם רצף של אירועים שאני לא מבינה. למשל, למה פגשתי אותו בכלל? מצד שני, פגשתי אותו שם, לכן אם לא הייתי מתחילה להתאמן- כל זה לא היה קורה. אבל אני לא מתארת את חיי בלי האימונים. הכל לא ברור, מסובך לי מידי. אני לא מוצאת שום מטרה בחיים שלי, שום דבר טוב שאוכל לעשות בהם בזמן הקרוב. עכשיו חופש, ואני? מדוכאת. שבוע הבא בצפון- אולי זה יכניס לי קצת אור לחיים וישמח אותי. אחרי הכל השנה הקרובה תהיה קשה יותר, אלפי בגרויות, משימות, שיעורים. כיתה י"א. קשה לי להאמין שעברתי שנה בתיכון, ונשארו רק עוד שתיים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שוב בכיתה ט', באמצע החורף. כשהיה לי כל כך טוב... הרי מה עכשיו? אני שבר כלי. אני באמת שבר כלי.
אני נמצאת בתקופה מוזרה בחיים שלי. דבר לא ברור לי, וההרגשה התמידית היא שאני תקועה במקום. הרבה דברים לא השתנו אצלי בשנה האחרונה, ואולי זה מה שמדכא. אני חושבת על זה שעוד מעט יש לו יום הולדת, ונזכרת ביום הולדת האחרון שלו, כששלחתי לו הודעה, וגם דיברנו. אחרי השיחה אמרתי לעצמי בלב: "זהו, נגמר". הבטחתי לעצמי ששום דבר כבר לא יקשר בינינו...כמה שטעיתי. "זה כואב, איך לא? אבל 11 שנים הן הבדל גדול מידי" -זה מה שכתבתי אז. "אני חייבת להילחם בעצמי" -כל כך אירוני לקרוא את השורה הזאת..ולהבין שאני לא מסוגלת להילחם בעצמי. לא יכולתי לעמוד במבחן הזמן. עבר חודש, חודשיים ושוב התעניינתי בשלומו. לא יכולתי לחיות בלי ידיעות ממנו, בלי שום מידע עליו. אחרי כמה חודשים גם ראיתי אותו..כפי שתיארתי אז: "זה היה מדהים". כי זה באמת היה. לא יכולתי להבין מאיפה זה נחת עליי, פתאום, אחרי שנה...ואיך זה שזכיתי לראותו. כן, זכיתי. אמנם זה היה אושר מהול ביותר מידי עצב, הרגשתי שיד הגורל התערבה. אבל עכשיו...הרי כבר כל הקלפים על השולחן. הוא והיא יחד. לא סתם יחד, הם גרים ביחד. יוצא לי לעבור ליד לפעמים, ויש לי דמעות בעיניים. הוא איתה. אני? שום דבר לא השתנה מאז ספטמבר האחרון. אני כל הזמן רודפת אחרי דברים שאני לא יכולה להשיג, מנסה להתגבר עליו, וכמה שתמיד אמרתי לעצמי "זה יעבור עם הזמן, הזמן ישכיח, ירפא"- שום דבר לא מרפא. אני מאוהבת בו שנתיים...וכבר שנה וחצי מאז שהוא עזב. המכון והאימונים הם כמו המקדש הפרטי שלי, מלאים בזכרונות ממנו, אני רק נכנסת- כולי מוצפת בהם. אבל למרות זאת, האימונים הם הדבר היחיד שמחזיקים(ומחזקים