פרובוקציה כ-כלי הפנמה- אני מודה
אני מודה, במשפט הקצר אשר כתבתי כתגובה על הקינאה, ביקשתי להיות פרובקטור, קטליזטור של חשיבה, ביקשתי להביא את הקורא שלא להיות אדיש. אני מביט על התגובות, שתיין, אשיב לעצמי כל כך הצלחתי, חבל. הנה לך תשובתי על כך- הקינאה, בהיותה רגש, אין בה תכונות שאנו יכולים לשלוט כשהיא מבקשת לשכון בתוכינו. היא נביעה של מציאות, היא פירשון של המוח את אותה מציאות, היכולת שלנו , לכל היותר, היא לגעת בצורות החיצוניות שלה, לא לאפשר לה לסחוף אותנו להתנהגויות שליליות, להפנים עמוק עמוק כי היא לא תורמת דבר במקרה הטוב, ובמקרה הרע, היא הרסנית עד מאוד, הורסת את מי שבתוכו היא שוכנת, הורסת את האינטראקציה (המציאות) של מושא קינאתה. השאלה מה עושים? אשר נשאלה, הביאה אותי לכתוב את אשר כתבתי, כי זוהי תמצית כל יכולותינו- פשוט לאכול את הלב כשהיא מבעבעת בתוכינו. אך אנו כבני תבונה יש לנו כלים ואנו יכולים בעזרת מיומנות לשלוט במאפייניה החיצוניים. זהו תהליך ארוך, לעיתים מייגע, אך בסופו רוכשים את אחד הכלים הכבירים שמביאים את שלוות הנפש. היכולת לשלוט במאפיינים החיצוניים של הרגשות היא אחת הסיבות לשלוות הנפש אשר כל בר-דעת מבקש לעצמו בחייו. הנה תשובתי כנביעה לדברים שאמרתי עד כה- אין שום אפשרות להעלים את הקינאה, כפי שאנו משלימים עם התבלות גופינו, כפי שאנו עוקבים אחר מגמת גופינו- מוות, כך אנו צריכים להביט על אלמנטים אחרים בחיינו אלו שאין בידינו דבר לעשות, ובכלל זה גם את הקינאה הקניינית. אסיים בזאת- אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הקינאה הטורדנית, אולי במטאפורה הבאה הייתי מציג- התקיימותו של אגם, תלוייה במקורותיו, היא גם תלויה בניקוזו. מפלס האגם הוא ביטוי של היחס שבין "הנפח הנכנס" לבין "הנפח היוצא". ובכן- הקינאה כמוה כאגם, יש לה את מקורות ההזנה, יש לה את נתיבי הפריקה, מפלס ביעבוע הקינאה בהווייתנו הוא היחס שבין שני אלו. כדי לייבש אגם יש לחסום את מקורותיו כדבר ראשון, וכדי להאיץ את היתייבשותו יש להגדיל לאחר מכן, את נפח פריקתו. גם הקינאה היא כזו- ככל שתתרחקי ממושא קינאתך, ככל שתהיה "ריקה" ממקורות האינטראקציה שלך איתו, כך תשליטי טוב במפלס ביעבועה בליבך, ההתרחקות, ממראה עין, ממשמע אוזן, וממגע כלשהו, היא היא האלמנט הראשוני ב"יבוש הקינאה", כל פריט, הקטן ביותר, שנמצא בסביבתך הטבעית, ושיש בו להזכיר לך את מושא קינאתך הוא הוא החמצן, הוא המקור המזין את האגם בנפחים שונים. כדי להגביר את פריקתה של הקינאה מן הנפש הפנימית, הדרך הראשונית שנוטים לעשות, זה "לייצר מושא אהבה חדש". לא תמיד יעיל. אסכם דבריי כך- הקינאה היא כמו "תא שומני" בגוף, שום דייטה לא תסיר אותו, הדייטה תשנה את ניפחו לכל היותר, כך הקינאה מרגע שניטעה היא בליבנו, אנו יכולים להקטין אותה, להגדיל אותה, אך לא להעלימה אלא על ידי עקירה שורשית, עמוקה. וכשאנו עומדים חסרי אונים בפני ביעבועה בליבנו, לא נותר לנו אלא להשלים, ולאכול את הלב על שהיא מתקיימת ושולטת בנו בכל אשר נלך. בהצלחה בהיתנדפותה אצלך, שואלת השאלה.
