אני קורסת (ט')
בא לי להתיישב אצלך בחדר, על הספא הישנה, שמולי הציור של הילד שכבר התחלף בינתיים כי הילד שצייר את הציור הראשון כבר לא ילד מרב שעברו הרבה שנים.
בא לי לספר לך שאני מקיאה, לא מדי פעם, אלא על בסיס קבוע ויומיומי. ושבניגוד לפעם כשכולם חשדו וזה לא היה נכון, אף אחד לא חושד. אפילו לא השותפה שלי, ולא ידעתי כמה קל להסתיר את זה.
בא לי לספר לך שאני מקיאה כי אני שמנה וחייבת לרזות.
אני מקיאה כי אני מגעילה את עצמי ויש לי בחילות גועל מהקיום שלי כל הזמן, וזה מקל עליי, לרגע אני מוציאה את הגועל החוצה.
אני מקיאה כי יש בי תקווה שאולי ככה, גם אם ייקח זמן, אני אצליח להרוג את עצמי.
בא לי לספר לך שהשנאה העצמית שלי הגיעה לרמה שהיא לא הייתה בה בערך מגיל 16, כן בדיוק אז כשניסיתי להתאבד.
בא לי לספר לך שאין יום שאני לא חושבת על זה שאני לא יכולה להחזיק את עצמי מעל למים יותר, שאני שוקעת עמוק יותר ויותר אבל לא טובעת, כי אז לפחות אולי הייתי מתה כבר והיה לי קצת שקט.
בא לי לספר לך שאני כל הזמן בחוסר שקט. שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר שדורש מאמץ או אנרגיה.
בא לי לספר לך שלצאת מהמיטה זו משימה קשה.
שלהעמיד פנים שאני שמחה ומאושרת ושהכל טוב ומעולה וכיף (כמו שזה נראה מכל התמונות שלי בזמן האחרון, אלו שאת עושה להם לייק ובטח בטוחה שאני נמצאת במקום מדהים עם עצמי) מתיש אותי בצורה קיצונית, ושכל לילה כשאני לבד אני מתפרצת בבכי.
בא לי לספר לך שאני לא מצליחה ללמוד. שהתואר שלי קשה לי, אפילו שהוא די קל. שאפילו שאני לא עובדת, אני לא מצליחה. אני כנראה טיפשה מדי בשביל התואר הזה.
בא לי לספר לך שיש לי רגשות אשם נוראיים על זה שההורים שלי עוזרים לי כדי שאני לא אצטרך לעבוד, ורק אשקיע בלימודים ובמקום זה אני יוצאת ומשתכרת כל ערב, ורוקדת על ברים ושוכבת עם בחורים רנדומליים.
בא לי לספר לך שהפסקתי להאמין שמישהו אי פעם יוכל לאהוב אותי. למעשה, אני בטוחה שאף אחד לעולם לא יוכל. אין לי מה להציע ולא מה לתת. ואין מה לאהוב בי.
שאני ממשיכה להתאהב בבחורים שאין סיכוי בחיים שירצו אותי כי הם הרבה מעל לרמה שלי, ורק בהם אני יכולה להתאהב כי הם חסרי סיכוי ואני הרי לא מסוגלת להיות בקשר.
אני בלתי נסבלת. לא מבינה איך עדיין יש אנשים סביבי.
אבל אני לא יכולה לספר לך את כל הדברים האלו, כי כבר שנתיים שאת לא המטפלת שלי. וגם אם היית, כבר מזמן לא סיפרתי לך דברים כאלה כי אני כבר קרובה מדי אליך. כי אני יודעת שאם תדעי את כל הדברים האלו תתאכזבי ממני. על הכישלון שאני. שלא החזקתי מעמד. ששוב נפלתי.
סליחה. ממך, ומההורים שלי שבאמת נותנים לי הכל ואני יורקת להם בפרצוף.
סליחה על כל האנרגיה שאני גוזלת.
בא לי להתיישב אצלך בחדר, על הספא הישנה, שמולי הציור של הילד שכבר התחלף בינתיים כי הילד שצייר את הציור הראשון כבר לא ילד מרב שעברו הרבה שנים.
בא לי לספר לך שאני מקיאה, לא מדי פעם, אלא על בסיס קבוע ויומיומי. ושבניגוד לפעם כשכולם חשדו וזה לא היה נכון, אף אחד לא חושד. אפילו לא השותפה שלי, ולא ידעתי כמה קל להסתיר את זה.
בא לי לספר לך שאני מקיאה כי אני שמנה וחייבת לרזות.
אני מקיאה כי אני מגעילה את עצמי ויש לי בחילות גועל מהקיום שלי כל הזמן, וזה מקל עליי, לרגע אני מוציאה את הגועל החוצה.
אני מקיאה כי יש בי תקווה שאולי ככה, גם אם ייקח זמן, אני אצליח להרוג את עצמי.
בא לי לספר לך שהשנאה העצמית שלי הגיעה לרמה שהיא לא הייתה בה בערך מגיל 16, כן בדיוק אז כשניסיתי להתאבד.
בא לי לספר לך שאין יום שאני לא חושבת על זה שאני לא יכולה להחזיק את עצמי מעל למים יותר, שאני שוקעת עמוק יותר ויותר אבל לא טובעת, כי אז לפחות אולי הייתי מתה כבר והיה לי קצת שקט.
בא לי לספר לך שאני כל הזמן בחוסר שקט. שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר שדורש מאמץ או אנרגיה.
בא לי לספר לך שלצאת מהמיטה זו משימה קשה.
שלהעמיד פנים שאני שמחה ומאושרת ושהכל טוב ומעולה וכיף (כמו שזה נראה מכל התמונות שלי בזמן האחרון, אלו שאת עושה להם לייק ובטח בטוחה שאני נמצאת במקום מדהים עם עצמי) מתיש אותי בצורה קיצונית, ושכל לילה כשאני לבד אני מתפרצת בבכי.
בא לי לספר לך שאני לא מצליחה ללמוד. שהתואר שלי קשה לי, אפילו שהוא די קל. שאפילו שאני לא עובדת, אני לא מצליחה. אני כנראה טיפשה מדי בשביל התואר הזה.
בא לי לספר לך שיש לי רגשות אשם נוראיים על זה שההורים שלי עוזרים לי כדי שאני לא אצטרך לעבוד, ורק אשקיע בלימודים ובמקום זה אני יוצאת ומשתכרת כל ערב, ורוקדת על ברים ושוכבת עם בחורים רנדומליים.
בא לי לספר לך שהפסקתי להאמין שמישהו אי פעם יוכל לאהוב אותי. למעשה, אני בטוחה שאף אחד לעולם לא יוכל. אין לי מה להציע ולא מה לתת. ואין מה לאהוב בי.
שאני ממשיכה להתאהב בבחורים שאין סיכוי בחיים שירצו אותי כי הם הרבה מעל לרמה שלי, ורק בהם אני יכולה להתאהב כי הם חסרי סיכוי ואני הרי לא מסוגלת להיות בקשר.
אני בלתי נסבלת. לא מבינה איך עדיין יש אנשים סביבי.
אבל אני לא יכולה לספר לך את כל הדברים האלו, כי כבר שנתיים שאת לא המטפלת שלי. וגם אם היית, כבר מזמן לא סיפרתי לך דברים כאלה כי אני כבר קרובה מדי אליך. כי אני יודעת שאם תדעי את כל הדברים האלו תתאכזבי ממני. על הכישלון שאני. שלא החזקתי מעמד. ששוב נפלתי.
סליחה. ממך, ומההורים שלי שבאמת נותנים לי הכל ואני יורקת להם בפרצוף.
סליחה על כל האנרגיה שאני גוזלת.
