אני צריך......
כולם אומרים לי שאני צריכה, אבל אני לא. אני עולה אליה במסגרת העבודה לפחות פעמיים בשבוע ועדיין מוצאת את עצמי נוסעת בדחילו וריחמו, כאילו ואני עושה את הטעות הכי גדולה ובמקום להגיע לשכונת סן סימון אני מגיעה ל...אלוהים יודע איזו שכונה. מלא רחובות, מלא שכונות. גם הבתים הבנוים בצילו של הר זה או אחר לא ממש עושים עלי רושם. את האמת...גם לא מרגישה שום הילה של קדושה. זו בכל זאת עיר הבירה שלי אבל לא אוהבת את ירושלים, אף פעם לא אהבתי אותה. ביום חמישי אחה"צ, עלינו לנחם חבר היושב שבעה על מות אימו. בימים טרופים אלה של מבצע חומת מגן החלטנו להשאיר את המכונית בחניה של מלון גולד ליד התחנה המרכזית והעדפנו לקחת מונית העיקר לא להתברבר ברחובות ובשכונות ולמצוא את עצמנו בטעות בבית לחם. נהג ערבי שהבין את המצוקה לקח אותנו בדרך הכי קצרה שאפשר עד שכונת תלפיות. בית קרקע עשוי אבן ירושלמית משקיף לנוף הרים. תקרה גבוהה, הרבה חדרים. חודש אפריל והתנור דולק, אנחנו עם מעילים, עדיין קר בירושלים. הבית מלא במנחמים המתפרסים על שלושה חדרים וביניהם מהלכות נשות המשפחה עם מגש ועליו קנקן תה מתוק עם נענע, צלחות עמוסות בעוגיות מלוחות ,שקדים בוטנים וצימוקים. לא הרבה נשאר מהחדר המקורי שבו נולד מרציאנו וגדל. כוננית עמוסה בספרי קודש, מיטה, מנורה שראתה ימים טובים יותר, שולחן קטן וארון ובכל זאת העדיף להבדיל אותנו מקהל המנחמים ולהושיב אותנו בחדר שלו, כמבקש לנצל כל דקה שבה נהיה רק שלו, רק איתו. מאחר וההלכה בירושלים לא מתירה הלנת מת, לא המתינו לבואו וקברו את אמו עוד לפני שהספיק להגיע לארץ. לא נפרד כמו שצריך היה ואם שואלים אותי עדיין לא נחת. "אתה יכול להיות חרא עם עטיפת צלופן" אמרה לו אמא שלו לפני שנים ומאז הוא מקפיד להיות לבוש ב"צלופן", רק שעכשיו אין לו ברירה. אני מביטה עליו, לא מגולח, כיפה לראשו, לבוש בטרנינג, נעול בנעלי בית אנטיתזה למרציאנו שהוא מתאמץ להיות וזה ממש לא נוח לו. הוא משדר חום אנושי, עממיות, איכפתיות, יש בו איזה שילוב של תמימות וערמומיות. הוא מתנהג כאילו והוא בעיצומו של ערב בצאט, עובר מהכללי לפרטי – נותן לכל אחד מהנוכחים את מידת תשומת הלב הרצויה, נזהר לא לקפח אף אחד. בעוד אנחנו מדברים על המצב הבטחוני, על ילדנו שהפכו חיילים, על יחסי הגומלין שבין הצבא והאמהות הוא אומר "אני צריך להיות עצוב אבל אני לא" ומשתיק את כולנו באחת "מה זאת אומרת צריך?" אנחנו שואלים כמעט פה אחד "אני לא יודע.....לא הספקתי להפרד ממנה, עליתי לקבר אבל זה לא אותו הדבר...... כאילו וחסרים לי שלבים" "לא עצובים כי צריך" אני אומרת לו "אתה לא צריך לעשות על אף אחד רושם שאתה עצוב" ואני רוצה להמשיך ולצעוק לו כי ברגע שהידיעה באמת ובתמים תנחת במוחו וזה יכול להגיע דרך משהו קטן שיזכיר לו את אמו או אז, הוא יבכה כמו שלא בכה מימיו ועדינה אומרת שזה יבוא עם המקלחת הראשונה, עם זרימת המים, תתישב הידיעה במוחו ותרדנה גם הדמעות . ובכלל, כל אחד יש לו את המקום והעת בו העצב תופס עליו חזקה. כשאביקם נהרג במלחמת שלום הגליל לא הורדתי אפילו דמעה אחת עד לערב הזכרון שערכנו לו בקיבוץ. לא זוכרת מי דיבר, מה נאמר, לא זוכרת שום דבר למעט העובדה שלא פסקתי מלבכות במשך יומיים רצופים. כשמישהו קרוב אליך נפטר או נהרג בפתאומיות, אתה לא מספיק להפרד. לפחות בהתחלה, קיימת התחושה שהנה הוא/היא כבר נכנסים והכל ימשיך כרגיל, אבל לא, שום דבר כבר לא רגיל יותר. אתה מאבד חלק מעצמך וכאן נכנס מימד הזמן ותהליך העיכול שהוא כל כך אישי. אתה מבין מרציאנו, בדברים של הרגש אנחנו לא צריכים שום דבר. אני לא צריכה לאהוב את ירושלים ואתה לא צריך להיות עצוב כי זה מה שמצפים מאיתנו. בדברים שברגש הלב והנפש הם שקובעים את המקום והזמן. שלא תדע עוד צער חבר.
כולם אומרים לי שאני צריכה, אבל אני לא. אני עולה אליה במסגרת העבודה לפחות פעמיים בשבוע ועדיין מוצאת את עצמי נוסעת בדחילו וריחמו, כאילו ואני עושה את הטעות הכי גדולה ובמקום להגיע לשכונת סן סימון אני מגיעה ל...אלוהים יודע איזו שכונה. מלא רחובות, מלא שכונות. גם הבתים הבנוים בצילו של הר זה או אחר לא ממש עושים עלי רושם. את האמת...גם לא מרגישה שום הילה של קדושה. זו בכל זאת עיר הבירה שלי אבל לא אוהבת את ירושלים, אף פעם לא אהבתי אותה. ביום חמישי אחה"צ, עלינו לנחם חבר היושב שבעה על מות אימו. בימים טרופים אלה של מבצע חומת מגן החלטנו להשאיר את המכונית בחניה של מלון גולד ליד התחנה המרכזית והעדפנו לקחת מונית העיקר לא להתברבר ברחובות ובשכונות ולמצוא את עצמנו בטעות בבית לחם. נהג ערבי שהבין את המצוקה לקח אותנו בדרך הכי קצרה שאפשר עד שכונת תלפיות. בית קרקע עשוי אבן ירושלמית משקיף לנוף הרים. תקרה גבוהה, הרבה חדרים. חודש אפריל והתנור דולק, אנחנו עם מעילים, עדיין קר בירושלים. הבית מלא במנחמים המתפרסים על שלושה חדרים וביניהם מהלכות נשות המשפחה עם מגש ועליו קנקן תה מתוק עם נענע, צלחות עמוסות בעוגיות מלוחות ,שקדים בוטנים וצימוקים. לא הרבה נשאר מהחדר המקורי שבו נולד מרציאנו וגדל. כוננית עמוסה בספרי קודש, מיטה, מנורה שראתה ימים טובים יותר, שולחן קטן וארון ובכל זאת העדיף להבדיל אותנו מקהל המנחמים ולהושיב אותנו בחדר שלו, כמבקש לנצל כל דקה שבה נהיה רק שלו, רק איתו. מאחר וההלכה בירושלים לא מתירה הלנת מת, לא המתינו לבואו וקברו את אמו עוד לפני שהספיק להגיע לארץ. לא נפרד כמו שצריך היה ואם שואלים אותי עדיין לא נחת. "אתה יכול להיות חרא עם עטיפת צלופן" אמרה לו אמא שלו לפני שנים ומאז הוא מקפיד להיות לבוש ב"צלופן", רק שעכשיו אין לו ברירה. אני מביטה עליו, לא מגולח, כיפה לראשו, לבוש בטרנינג, נעול בנעלי בית אנטיתזה למרציאנו שהוא מתאמץ להיות וזה ממש לא נוח לו. הוא משדר חום אנושי, עממיות, איכפתיות, יש בו איזה שילוב של תמימות וערמומיות. הוא מתנהג כאילו והוא בעיצומו של ערב בצאט, עובר מהכללי לפרטי – נותן לכל אחד מהנוכחים את מידת תשומת הלב הרצויה, נזהר לא לקפח אף אחד. בעוד אנחנו מדברים על המצב הבטחוני, על ילדנו שהפכו חיילים, על יחסי הגומלין שבין הצבא והאמהות הוא אומר "אני צריך להיות עצוב אבל אני לא" ומשתיק את כולנו באחת "מה זאת אומרת צריך?" אנחנו שואלים כמעט פה אחד "אני לא יודע.....לא הספקתי להפרד ממנה, עליתי לקבר אבל זה לא אותו הדבר...... כאילו וחסרים לי שלבים" "לא עצובים כי צריך" אני אומרת לו "אתה לא צריך לעשות על אף אחד רושם שאתה עצוב" ואני רוצה להמשיך ולצעוק לו כי ברגע שהידיעה באמת ובתמים תנחת במוחו וזה יכול להגיע דרך משהו קטן שיזכיר לו את אמו או אז, הוא יבכה כמו שלא בכה מימיו ועדינה אומרת שזה יבוא עם המקלחת הראשונה, עם זרימת המים, תתישב הידיעה במוחו ותרדנה גם הדמעות . ובכלל, כל אחד יש לו את המקום והעת בו העצב תופס עליו חזקה. כשאביקם נהרג במלחמת שלום הגליל לא הורדתי אפילו דמעה אחת עד לערב הזכרון שערכנו לו בקיבוץ. לא זוכרת מי דיבר, מה נאמר, לא זוכרת שום דבר למעט העובדה שלא פסקתי מלבכות במשך יומיים רצופים. כשמישהו קרוב אליך נפטר או נהרג בפתאומיות, אתה לא מספיק להפרד. לפחות בהתחלה, קיימת התחושה שהנה הוא/היא כבר נכנסים והכל ימשיך כרגיל, אבל לא, שום דבר כבר לא רגיל יותר. אתה מאבד חלק מעצמך וכאן נכנס מימד הזמן ותהליך העיכול שהוא כל כך אישי. אתה מבין מרציאנו, בדברים של הרגש אנחנו לא צריכים שום דבר. אני לא צריכה לאהוב את ירושלים ואתה לא צריך להיות עצוב כי זה מה שמצפים מאיתנו. בדברים שברגש הלב והנפש הם שקובעים את המקום והזמן. שלא תדע עוד צער חבר.