אני מפרסמת את זה פה, שכולם יהנו
בראשית שנות החמישים, בעוד אירופה מלקקת את פצעיה ממלחמת העולם השניה, רצו האידיאליסטים החדשים באירופה למצוא דרך מאחדת עבור כל מדינות אירופה ללא כל גוון פוליטי. באותה תקופה בדיוק הופיעה הטלוויזיה, שגם כן הקלה על הגשמת הרעיון. ב-12 בפברואר 1950 הוקם איגוד השידור האירופי EBU בעיר Torquay שבבריטניה בשיתוף 23 תחנות שידור אירופאיות ובסיוע ערוצי טלוויזיה אמריקאיים. מטרות האיגוד היו מצד אחד החלפת תכניות טלוויזיה בין המדינות החברות באיגוד ואף הפקת תכניות משותפות מצד אחד, והגנה על האינטרסים הטכניים והמשפטיים של תחנות השידור השונות מצד שני.השידור הראשון של האיגוד היה הכתרת אליזבת מלכת בריטניה ב-1953 ואחריו אליפות העולם בכדורגל באורוגוואי ב-1954 והמשחקים האולימפיים באיטליה ב-1956. כדי לאפשר יותר הפקות משותפות לחברות האיגוד הוחלט לקיים תחרות שירים שנתית עבור כל המדינות חברות האיגוד. אחת המטרות בקיום תחרות כזו הייתה לחזק ולבסס את מעמדה של המוסיקה הפופולארית באירופה כנגד השתלטות המוסיקה האמריקאית. מטרה נוספת הייתה לאפשר קרש קפיצה עבור אמנים צעירים, הרוצים לסלול את דרכם לקריירה מוסיקלית. הרעיון התקבל בתחילה דיי בהסתייגות. ב-24 במאי 1956 התקיימה תחרות הזמר של האירוויזיון בפעם הראשונה בלוגאנו שבשווייץ. 7 מדינות בלבד השתתפו באירוע, כשלכל מדינה הותר לשלוח 2 שירים. מעניין היה שדווקא בריטניה נעדרה מהתחרות. הזוכה היתה ליז אסיה משווייץ עם השיר Refrain. בתחרות האירוויזיון השניה ב-1957 השתתפו 10 מדינות. לחברי וועדת השופטים הותר הפעם, בניגוד לאירוויזיון הראשון, למסור את התוצאות טלפונית, מבלי להיות נוכחים באולם. הזמרת ההולנדית קורי ואן ברוקן זכתה עם השיר "Net als toen”. שירים בעלי השפעות אמריקאיות זכו ביחס עויין ומזלזל. התחרות התקיימה באותה שנה בגרמניה ולא בשווייץ שזכתה שנה קודם לכן, כיוון שעדיין לא היה החוק הקובע שהמדינה הזוכה צריכה לארח את האירוויזיון הבא. ב-1960 התקיים האירוויזיון לראשונה ביום שבת ואז גם הוחלט שכך יהיה מעתה ואילך, כיוון שזהו היום הפופולארי ביותר מבחינת אחוזי הצפייה. ב-1969 זכו 4 מדינות(ספרד, צרפת, בריטניה והולנד) במקום הראשון, מה שגרם לפרישתן של מדינות סקנדינביה כאות מחאה ב-1970 ולשינוי בעתיד בשיטת הניקוד. ב-1977 הוחלט שעל המדינות לשיר בשפתן בעקבות הנטייה ההולכת וגוברת לשיר באנגלית. למרות החוק גרמניה ובלגיה שרו באנגלית, אך הן לא נפסלו. ב-1978 יושם חוק השפה כבר באופן מוחלט. רק ב-1999 הוחלט לאפשר למדינות לשיר בשפה שהן תבחרנה לפי רצונן. עם הזמן החלו יותר ויותר מדינות לגלות עניין בתחרות ומספר המדינות המשתתפות הלך וגדל. מדינות רבות הצטרפו לאיגוד השידור האירופי אך לא גילו כל עניין בתחרות האירוויזיון. כמה מדינות ערביות הצטרפו לאיגוד השידור האירופי, אך פרט למרוקו שהשתתפה בתחרות פעם אחת ב-1980 ותוניס שהתכוונה להשתתף ב-1977 ונסוגה מהחלטתה, אף מדינה ערבית לא גילתה עניין בתחרות. מספר המדינות שכיום מעוניינות להשתתף בתחרות עומד על מעל 30. מצב זה נוצר כתוצאה משינויים פוליטיים וחברתיים באירופה(התפצלות יוגוסלביה ונפילת ברית המועצות) והביא לכך שלא כל המדינות החברות באיגוד תוכלנה להשתתף בכל שנה. על תחרות הזמר של האירוויזיון לא פסחו גם תקופות משבר. בעקבות הביקורות החוזרות ונשנות של מוסיקאים ואנשי מקצוע על איכותם הירודה של השירים בתחרות, חשו מדינות מסויימות חוסר ביטחון והחלו לראות בהשתתפות בה מעין אקט משפיל. כמה מדינות העדיפו לוותר על השתתפותן בעקבות מיקום נמוך- למשל כל מדינות סקנדינביה ב-1970 , ובשלב מאוחר יותר גם מונקו, לוקסמבורג ויוון. בעוד שעד שנות ה-70 זמרים מפורסמים היו נוהגים להשתתף בתחרות וראו בה הזדמנות טובה לפריצה לשוק הבינלאומי(קליף ריצ´רד ב-1968 ו-1973,ויקי לאנדרוס ב-1967 ו-1972, אוליביה ניוטון-ג´ון ב-1974, אבבא ב-1974 וכו´), ברבות השנים השתנתה המגמה והאירוויזיון הפך להיות במה בעיקר לזמרים אלמונים . לא מעט זמרים שהפכו לכוכבי-על בינלאומיים חבים את הצלחתם במידה מסויימת לאירוויזיון: סלין דיון, עופרה חזה, ג´וני לוגן, דנה אינטרנשיונל, ג´ינה ג´י ועוד.
רועי
