אני פשוט לוזרית
כשאני רואה אנשים שמתאמצים קשה ומשיגים משהו, זה מעלה לי את התחושה המוכרת שאני פשוט לוזרית. אין שום דבר שאני יודעת לעשות מצוין. אני מוכשרת בהמון דברים, אבל כשזה מגיע לתכלס בשטח - אין כלום. זה מתסכל. כל כך הרבה כשרון בהמון תחומים - ומול זה עשיה אפסית. שום דבר לא מושך אותי. וגם כשמשהו מושך, אני לא עושה עם זה כלום. אני לא "הולכת על זה" - בשום תחום. זו הענשה עצמית מתוחכמת. לדוגמה, אני עובדת בתחום מסוים, טושקלתי להתמחות בעוד תחום שהוא תחביב שלי. ה"בוס" נבהל שאני אעזוב, והודיע לי שאין עבודה בתחום הזה ושעדיף שאשאר איפה שאני. זה תיסכל אותי מאד ומעך את המוטיבציה שלי. מאותו רגע, הכל נראה חסר טעם. והנה, קיבלתי הצעה לעבודה כלשהי בתחום הזה שבו רציתי להתמחות, ובמקום לשמוח ולהחליט שאני "הולכת על זה" - למי ניגשתי לשאול עצה? נכון, לאותו "בוס". שאלתי מה דעתו. אז אני לא סתם לוזרית, נכון, אני פשוט מטומטמת. אני מכשילה את עצמי פעם אחר פעם, מחשיבה דעות של אחרים כיותר חשובות משלי, מסכימה להשתכשך בבוץ של סתמיות, ועוד מותחת ביקורת על עצמי. אפס. פשוט אפס.
כשאני רואה אנשים שמתאמצים קשה ומשיגים משהו, זה מעלה לי את התחושה המוכרת שאני פשוט לוזרית. אין שום דבר שאני יודעת לעשות מצוין. אני מוכשרת בהמון דברים, אבל כשזה מגיע לתכלס בשטח - אין כלום. זה מתסכל. כל כך הרבה כשרון בהמון תחומים - ומול זה עשיה אפסית. שום דבר לא מושך אותי. וגם כשמשהו מושך, אני לא עושה עם זה כלום. אני לא "הולכת על זה" - בשום תחום. זו הענשה עצמית מתוחכמת. לדוגמה, אני עובדת בתחום מסוים, טושקלתי להתמחות בעוד תחום שהוא תחביב שלי. ה"בוס" נבהל שאני אעזוב, והודיע לי שאין עבודה בתחום הזה ושעדיף שאשאר איפה שאני. זה תיסכל אותי מאד ומעך את המוטיבציה שלי. מאותו רגע, הכל נראה חסר טעם. והנה, קיבלתי הצעה לעבודה כלשהי בתחום הזה שבו רציתי להתמחות, ובמקום לשמוח ולהחליט שאני "הולכת על זה" - למי ניגשתי לשאול עצה? נכון, לאותו "בוס". שאלתי מה דעתו. אז אני לא סתם לוזרית, נכון, אני פשוט מטומטמת. אני מכשילה את עצמי פעם אחר פעם, מחשיבה דעות של אחרים כיותר חשובות משלי, מסכימה להשתכשך בבוץ של סתמיות, ועוד מותחת ביקורת על עצמי. אפס. פשוט אפס.