אני עדיין לא יודע....
אני עדיין מנסה למצוא את הרגע שנשברתי סופית וקשה לי לחזור אליו, אני עדיין לא יודע מתי הפכתי מבן אדם שלקח את החיים בקלות לאחד שאין יום שעובר מבלי לחשוב איך החיים שלי הם חרא. את הרגע שבו הייתי מוכן להראות לשאר העולם שזהו אני כבר לא יכול אני זוכר בבירור, אבל לא כולם ראו כי לא רציתי שהם יראו לא הייתי מוכן לזהו שהם כולם יראו כי השתפנתי ורק אחת ויחידה ראתה וזו ר'. אני באמת לא יודע איך אני מחזיק מעמד,החומה שכבר שנים הקמתי סביבי מפני דברים אלו ואחרים התפוררה קצת כל יום היא נופלת עוד קצת ועוד קצת כל פרט קטן פוגע בי : ר' משתחררת עוד שנה ואני בן עשרים ועוד לא התגייסתי טראח עוד לבנה נפלה ס' חבר שלי משתחרר עוד 8 חודש טראח עוד לבנה נפלה כל הבנות מהכיתה שלי השתחררו כברו וחלק אפילו לומדות טראח עוד לבנה נפלה ומה עכשיו? מה הדבר ידחוף אותי אל הקצה? מה הדבר שיביא אותי לצעוק "דייייייייייי אני כבר לא יכול יותר"? מה הדבר האחרון שיפיל את החומה שלי? ואילו אני שהייתי בטוח שאין עלי שכל דבר שיבוא מולי אני אעמוד בו כמה שאני טעיתי, אפילו עכשיו אני נזכר כמה שהייתי תמים כה נאיבי בטוח שהכול ילך חלק כמו בתיכון. ומה עכשיו אני בכלל לא בטוח מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אם בכלל מה שבחרתי ללמוד זה מה שאני רוצה? גם אם יסכימו להשאיר אותי כאן, אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להישאר, אני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות. כל פעם אני אפילו מתחיל לחשוב על העתיד אני נסגר בתוך עצמי ונעלם. המשך יבוא.... אולי, הייתי פשוט לחייב לשפוך את זה.
אני עדיין מנסה למצוא את הרגע שנשברתי סופית וקשה לי לחזור אליו, אני עדיין לא יודע מתי הפכתי מבן אדם שלקח את החיים בקלות לאחד שאין יום שעובר מבלי לחשוב איך החיים שלי הם חרא. את הרגע שבו הייתי מוכן להראות לשאר העולם שזהו אני כבר לא יכול אני זוכר בבירור, אבל לא כולם ראו כי לא רציתי שהם יראו לא הייתי מוכן לזהו שהם כולם יראו כי השתפנתי ורק אחת ויחידה ראתה וזו ר'. אני באמת לא יודע איך אני מחזיק מעמד,החומה שכבר שנים הקמתי סביבי מפני דברים אלו ואחרים התפוררה קצת כל יום היא נופלת עוד קצת ועוד קצת כל פרט קטן פוגע בי : ר' משתחררת עוד שנה ואני בן עשרים ועוד לא התגייסתי טראח עוד לבנה נפלה ס' חבר שלי משתחרר עוד 8 חודש טראח עוד לבנה נפלה כל הבנות מהכיתה שלי השתחררו כברו וחלק אפילו לומדות טראח עוד לבנה נפלה ומה עכשיו? מה הדבר ידחוף אותי אל הקצה? מה הדבר שיביא אותי לצעוק "דייייייייייי אני כבר לא יכול יותר"? מה הדבר האחרון שיפיל את החומה שלי? ואילו אני שהייתי בטוח שאין עלי שכל דבר שיבוא מולי אני אעמוד בו כמה שאני טעיתי, אפילו עכשיו אני נזכר כמה שהייתי תמים כה נאיבי בטוח שהכול ילך חלק כמו בתיכון. ומה עכשיו אני בכלל לא בטוח מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אם בכלל מה שבחרתי ללמוד זה מה שאני רוצה? גם אם יסכימו להשאיר אותי כאן, אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להישאר, אני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות. כל פעם אני אפילו מתחיל לחשוב על העתיד אני נסגר בתוך עצמי ונעלם. המשך יבוא.... אולי, הייתי פשוט לחייב לשפוך את זה.