אני נהרסת ממנו
מבקשת את רחמיכם בביקורת אם תהיה. נשפכתי לגמרי. הבן שלי (בן 9) לקוי למידה קל, לא מטופל על ידי רטלין (הנוירולוג טוען שאין צורך), עם אנרגיות של 4000 שוורים מורעבים. אני נותנת לו את כל כולי, רצה איתו לטיפולים וחוגים כל ימות השבוע, עוברת איתו יום יום מהבוקר עד הערב את כל מסכת ההתמודדויות שלו, מנסה לעזור לו ככל יכולתי במקומות בהם קשה לו (בהדרכה מקצועית), מאפשרת לו להתפתח למקומות בהם הוא מעוניין, בקיצור עושה ככל יכולתי כדי לתת לו מענה שיקל על קשיו ושיאיר את יומו, כר נרחב ליישום תחביביו, מרחב להוצאת האנרגיות הבלתי נדלות שלו, ולפעמים אני מתמוטטת באפיסת כוחות עם קורטוב של יאוש. הוא כל הזמן עסוק בלהלחם בי, אני מתמודדת כל הזמן מול הרצון לאפשר אוירה נעימה מחבקת ומאפשרת לבין ההצפה שלי בכעס ותסכול, אני חווה ממנו הרבה יותר קושי ותסכול מכל תחושה אחרת, וכל זה רק בגלל מלחמת הכוחות הבלתי פוסקת בנינו. הוא עסוק בלהתחיל כל מטלה במאבק. אין לי כבר כוח. כל שטות הופכת לעניין. אנחנו מטופלים אצל פסיכולוגית (ואני מודרכת על ידה), אני לא יכולה לומר שאני לא רואה שינוי, אבל יש את הרגעים האלה שבא לי לדפוק את הראש בקיר ולהגיד לכל העולם- פאק, לא רוצה יותר להתאמץ בכל כוחי בשביל לוחם הסומו הזה, שיאכל את הדיסה שהוא מתעקש להמשיך לבשל לעצמו, גם אני בן אדם ואני לא יכולה יותר. אין לי פרטנר בגידול הילד, ולכן אני יודעת שכל התחושות האלה שפרסתי כאן הן בגדר הוצאת קיטור בלבד, אני אמשיך לתת לו ככל יכולתי (ואם הייתי מרשה לעצמי להיות פולניה הייתי אומרת עכשיו - עד מותי וכנראה לא ירחק היום
, אני רק זקוקה לפורקן הזה של התחושות, כי אני באמת ממוטטת לגמרי כרגע.
מבקשת את רחמיכם בביקורת אם תהיה. נשפכתי לגמרי. הבן שלי (בן 9) לקוי למידה קל, לא מטופל על ידי רטלין (הנוירולוג טוען שאין צורך), עם אנרגיות של 4000 שוורים מורעבים. אני נותנת לו את כל כולי, רצה איתו לטיפולים וחוגים כל ימות השבוע, עוברת איתו יום יום מהבוקר עד הערב את כל מסכת ההתמודדויות שלו, מנסה לעזור לו ככל יכולתי במקומות בהם קשה לו (בהדרכה מקצועית), מאפשרת לו להתפתח למקומות בהם הוא מעוניין, בקיצור עושה ככל יכולתי כדי לתת לו מענה שיקל על קשיו ושיאיר את יומו, כר נרחב ליישום תחביביו, מרחב להוצאת האנרגיות הבלתי נדלות שלו, ולפעמים אני מתמוטטת באפיסת כוחות עם קורטוב של יאוש. הוא כל הזמן עסוק בלהלחם בי, אני מתמודדת כל הזמן מול הרצון לאפשר אוירה נעימה מחבקת ומאפשרת לבין ההצפה שלי בכעס ותסכול, אני חווה ממנו הרבה יותר קושי ותסכול מכל תחושה אחרת, וכל זה רק בגלל מלחמת הכוחות הבלתי פוסקת בנינו. הוא עסוק בלהתחיל כל מטלה במאבק. אין לי כבר כוח. כל שטות הופכת לעניין. אנחנו מטופלים אצל פסיכולוגית (ואני מודרכת על ידה), אני לא יכולה לומר שאני לא רואה שינוי, אבל יש את הרגעים האלה שבא לי לדפוק את הראש בקיר ולהגיד לכל העולם- פאק, לא רוצה יותר להתאמץ בכל כוחי בשביל לוחם הסומו הזה, שיאכל את הדיסה שהוא מתעקש להמשיך לבשל לעצמו, גם אני בן אדם ואני לא יכולה יותר. אין לי פרטנר בגידול הילד, ולכן אני יודעת שכל התחושות האלה שפרסתי כאן הן בגדר הוצאת קיטור בלבד, אני אמשיך לתת לו ככל יכולתי (ואם הייתי מרשה לעצמי להיות פולניה הייתי אומרת עכשיו - עד מותי וכנראה לא ירחק היום
, אני רק זקוקה לפורקן הזה של התחושות, כי אני באמת ממוטטת לגמרי כרגע.