אני מתפרק...
ערב טוב, יום חמישי כבר היום - סוף שבוע.. וסוף שבוע שחור וקודר, ושוב פעם בגלל מי ? בגלל מכבי, אני רוצה להחזיר אתכם 10 שנים אחורה, ביום שבו התחלתי להתעניין בכדורגל, ביום בו התאהבתי לראשונה במכבי, אז שיחקנו כדורגל, ומכבי הייתה וואו, פראלייה, בניון, והאליפות בסוף העונה, ראיתי כדורגל ויותר מזה ראיתי קבוצה ושחקנים. אז לא הייתי כזה מכור, אלה בתור תחביב בתור ילד יושב בשבת מול הטלוויזיה ורואה את הכוכבים שלו מלהטטים על המגרש, אם היינו מפסידים אז הפסדנו, ואם מנצחים אז כיף גדול (בתור ילד עוד לא הייתי מבין בטבלאות, הייתי שואל את הדוד אחרי המשחק איפה מכבי בטבלה וזה מה שהייתי יודע). כמה שנים מאוחר יותר בתחילת כיתה ז', בתור ילד לא מקובל, נואש, חסר חברים וחסר אהבה, פניתי למקום היחידי שעוד היה לי בו טיפה חם, פניתי למכבי, התחלתי ללכת משחק פה משחק שם, התאהבתי, התמכרתי, היה בי להט שהלוואי שיהיה בי היום. מכבי הייתה המקום החם, הייתה המקום היחידי שבו הייתי מתפרק בסופ"ש, הכרתי חברים, בניתי שם משפחה, התחלתי ללכת ליציע ג', והתאהבתי ושם נשארתי. כיתת ח' הייתה קלה יותר, אודות מכבי והכדורגל, גם הצלחתי להוציא ציונים מעולים, כל ניצחון היה מביא בשורות טובות, המזל היה ליידי - התחלתי להתקבל בחבר'ה, לרכוש חברים, ואהבה שתזדיין יש את מכבי. אימצתי את המשפט ה"סמל מעל הכל" כדרך חיים, ונשבעתי אמונים למכבי. זאת הייתה השנה הראשונה שבה עשיתי מנוי ליציע ג'. מכבי כבר תפסה חלק ממש מכל עולמי, שבת בלעדייה והשבוע היה נראה מוזר.. אפשר להגיד שהיא הסיבה לי אושר, והרבה מזל, על אף שידעתי גם בתור ילד עונות קשות ומפולות עדיין הייתי לצד הקבוצה. האליפות של שנה שעברה שיחררה אותי, הצלחתי בבגרויות, הצלחתי בהכל, הרגשתי שאלוקים איתי, אבל כל זה השתנה. השנה להבדיל משנים אחרות, הרחתי משהו מסריח שהולך לקרות בקבוצה אבל לא ידעתי מה הולכת להיות ההרגשה, ופתאום בבום אחד גדול מאור יום והרבה שמחת חיים, חושך, סטירת לחי מצלצלת ומפורק. ולמה? כי פתאום זורקים עלינו זין, כי פתאום משתינים עלינו מההנהלה, הסיוט הכי גדול מתגשם, לראות את הקהל מתפרק, הולך מכות אחד עם השני, השחקנים מאשימים אותנו, רבים איתנו וחוטפים מאיתנו קללות אבנים ומכות. כמו שמכבי התדרדרה גם הציון, גם החשק להתעורר בבוקר, השבועיים האחרונים היו בהחלט השוונג, כמו מתאגרף שמפיל את יריבו לרצפה לנוק-אאוט, ככה הפילו אותי, ועכשיו אני כבר ממזמן בנוק-אאוט ולא מצליח לקום, וכל פעם שאני אנסה אני אחטוף עוד אגרוף ואפול חזרה לרצפה. מכבי לקחו לי כבוד, ילד שגדל על ערכים של דרבי מעל הכל, ואם מפסידים סוף העולם, חווה בגיל 17 כבר את המכה הכי חזקה, שהוא כבר מבין יותר, לראות את מכבי מושפלת 3-1 בביתה מול הז*נה העירונית, את כל השרמו*** חוגגים עליי, ואני כלום. תגידו שאני לוקח רציני מידי, שאני מגזים - אבל לא, אני פשוט כזה - ואני לא יכול לסבול שפוגעים לי באהבה היחידה, בסמל, בחיים שלי, אני לא יכול לסבול את זה. פגעתם במכבי - פגעתם בי, חד וחלק. בתור ילד שגדל על ערכים של כבוד, שכסף לא הדבר החשוב בחיים, שנלחם על מה שרוצים להשיג רואה בדיוק את ההפך ממנו - מה אני אמור לעשות? זה תפל, זה לא מכבי. אני פשוט רוצה כבר לקום מהסיוט, ולגלות שזה היה רק חלום רע. שמכבי היא עדיין אותה קבוצת נשמה, שמורכבת משחקני בית שבאים לטרוף את הדשא למעננו, כבר נמאס לי לצעוק, נמאס לי למחות, נמאס לי להתעצבן. אני כבר על ארבע ומתחנן, בבקשה למעני, ולמען כולנו תנו לנו מלחמה.
ערב טוב, יום חמישי כבר היום - סוף שבוע.. וסוף שבוע שחור וקודר, ושוב פעם בגלל מי ? בגלל מכבי, אני רוצה להחזיר אתכם 10 שנים אחורה, ביום שבו התחלתי להתעניין בכדורגל, ביום בו התאהבתי לראשונה במכבי, אז שיחקנו כדורגל, ומכבי הייתה וואו, פראלייה, בניון, והאליפות בסוף העונה, ראיתי כדורגל ויותר מזה ראיתי קבוצה ושחקנים. אז לא הייתי כזה מכור, אלה בתור תחביב בתור ילד יושב בשבת מול הטלוויזיה ורואה את הכוכבים שלו מלהטטים על המגרש, אם היינו מפסידים אז הפסדנו, ואם מנצחים אז כיף גדול (בתור ילד עוד לא הייתי מבין בטבלאות, הייתי שואל את הדוד אחרי המשחק איפה מכבי בטבלה וזה מה שהייתי יודע). כמה שנים מאוחר יותר בתחילת כיתה ז', בתור ילד לא מקובל, נואש, חסר חברים וחסר אהבה, פניתי למקום היחידי שעוד היה לי בו טיפה חם, פניתי למכבי, התחלתי ללכת משחק פה משחק שם, התאהבתי, התמכרתי, היה בי להט שהלוואי שיהיה בי היום. מכבי הייתה המקום החם, הייתה המקום היחידי שבו הייתי מתפרק בסופ"ש, הכרתי חברים, בניתי שם משפחה, התחלתי ללכת ליציע ג', והתאהבתי ושם נשארתי. כיתת ח' הייתה קלה יותר, אודות מכבי והכדורגל, גם הצלחתי להוציא ציונים מעולים, כל ניצחון היה מביא בשורות טובות, המזל היה ליידי - התחלתי להתקבל בחבר'ה, לרכוש חברים, ואהבה שתזדיין יש את מכבי. אימצתי את המשפט ה"סמל מעל הכל" כדרך חיים, ונשבעתי אמונים למכבי. זאת הייתה השנה הראשונה שבה עשיתי מנוי ליציע ג'. מכבי כבר תפסה חלק ממש מכל עולמי, שבת בלעדייה והשבוע היה נראה מוזר.. אפשר להגיד שהיא הסיבה לי אושר, והרבה מזל, על אף שידעתי גם בתור ילד עונות קשות ומפולות עדיין הייתי לצד הקבוצה. האליפות של שנה שעברה שיחררה אותי, הצלחתי בבגרויות, הצלחתי בהכל, הרגשתי שאלוקים איתי, אבל כל זה השתנה. השנה להבדיל משנים אחרות, הרחתי משהו מסריח שהולך לקרות בקבוצה אבל לא ידעתי מה הולכת להיות ההרגשה, ופתאום בבום אחד גדול מאור יום והרבה שמחת חיים, חושך, סטירת לחי מצלצלת ומפורק. ולמה? כי פתאום זורקים עלינו זין, כי פתאום משתינים עלינו מההנהלה, הסיוט הכי גדול מתגשם, לראות את הקהל מתפרק, הולך מכות אחד עם השני, השחקנים מאשימים אותנו, רבים איתנו וחוטפים מאיתנו קללות אבנים ומכות. כמו שמכבי התדרדרה גם הציון, גם החשק להתעורר בבוקר, השבועיים האחרונים היו בהחלט השוונג, כמו מתאגרף שמפיל את יריבו לרצפה לנוק-אאוט, ככה הפילו אותי, ועכשיו אני כבר ממזמן בנוק-אאוט ולא מצליח לקום, וכל פעם שאני אנסה אני אחטוף עוד אגרוף ואפול חזרה לרצפה. מכבי לקחו לי כבוד, ילד שגדל על ערכים של דרבי מעל הכל, ואם מפסידים סוף העולם, חווה בגיל 17 כבר את המכה הכי חזקה, שהוא כבר מבין יותר, לראות את מכבי מושפלת 3-1 בביתה מול הז*נה העירונית, את כל השרמו*** חוגגים עליי, ואני כלום. תגידו שאני לוקח רציני מידי, שאני מגזים - אבל לא, אני פשוט כזה - ואני לא יכול לסבול שפוגעים לי באהבה היחידה, בסמל, בחיים שלי, אני לא יכול לסבול את זה. פגעתם במכבי - פגעתם בי, חד וחלק. בתור ילד שגדל על ערכים של כבוד, שכסף לא הדבר החשוב בחיים, שנלחם על מה שרוצים להשיג רואה בדיוק את ההפך ממנו - מה אני אמור לעשות? זה תפל, זה לא מכבי. אני פשוט רוצה כבר לקום מהסיוט, ולגלות שזה היה רק חלום רע. שמכבי היא עדיין אותה קבוצת נשמה, שמורכבת משחקני בית שבאים לטרוף את הדשא למעננו, כבר נמאס לי לצעוק, נמאס לי למחות, נמאס לי להתעצבן. אני כבר על ארבע ומתחנן, בבקשה למעני, ולמען כולנו תנו לנו מלחמה.
