קקטוס לא עוקצני
New member
אני מרגיש מזוהם
היה לי ריב בעבודה עם האחרית משמרת בדרגה שנייה בעבודה שלי, 2 חברות שלה מ6 בערב עד 12 בלילה ישבו על כיסאות הבר ודיברו אותה פה ושם עד הסגירה. לי אחת מהן זרקה הערה בזמן שהתווכחתי עם האחרית, משהו כמו ''על כל דבר יש לך מה להגיד?'' עניתי לה בחזרה, וזה לא באמת הפריע לי או הציק לי. אחרי זה דיברתי איתן גם שיחת חולין נחמדה, ושאחת מהן שאלה בת כמה האחראית הראשית ועניתי בת 33, היא ענתה לה ''אז זה מה שהיא עושה בחיים שלה בגיל הזה?'' עניתי לה שהלוואי ואמא שלה תרוייח מה שהיא מקבלת, ופה נסגר העניין - זה גם לא באמת הפריע לי הערה הזו. ב12 בלילה על השעון יש לי טרמפ מהעבודה הבייתה, אם אני מפספס אותו אני משלם 50 שקל מונית, שזה בערך 70% מהטיפ היומי שלי. במקום לעשות חלוקת טיפים ב11:55 האחראית שלי החליטה להעביר סמרוט אחרון ואמרה לי להמתין, ויצא ששוב פעם פיספסתי את הטרמפ שלי בגללה והייתי צריך לשלם מונית. היא גרה ליד מקום העבודה, היא לא מבינה כמה מתסכל זה לזרוק את הטיפ שלך על מונית, אז היא שמה פס ולוקחת את הזמן שלה בשאנטי, בזמן שאני נאלץ לעשות הכל מהר ומושקע בשביל להספיק. מרוב שהייתי עצבני ונסער, התקשרתי במונית לאחראית הראשית, וסיפרתי לה כל מה שקרה, על זה ש 2 חברות שלה ישבו 6 שעות בבר וזרקו לי הערות (שלא פגעו בי בכלל) ואת המקרה של חלוקת הטיפ. סיפרתי לה גם מה אמרה החברה של האחראית לגבי הגיל והמקום עבודה. החברות לא באמת הפריעו לי, אבל הרגשתי צורך עז לנקום, להיות רע, להיות מניאק עד הסוף, כי בעבודה אני נותן מעצמי ומעל ומעבר ומצפה לשיבואו לקרתי בצורה מינמלית. אני לא יודע מה הולך לקרות מהסיפור הזה, אבל אני מרגיש רע על מה שעשיתי, אין צעד אחורה פה. אני שונא שרע לי עם עצמי, כי לא עבר 10 דקות מאז כל הסיפור. למה המצפון מפריע לי כל כך?
היה לי ריב בעבודה עם האחרית משמרת בדרגה שנייה בעבודה שלי, 2 חברות שלה מ6 בערב עד 12 בלילה ישבו על כיסאות הבר ודיברו אותה פה ושם עד הסגירה. לי אחת מהן זרקה הערה בזמן שהתווכחתי עם האחרית, משהו כמו ''על כל דבר יש לך מה להגיד?'' עניתי לה בחזרה, וזה לא באמת הפריע לי או הציק לי. אחרי זה דיברתי איתן גם שיחת חולין נחמדה, ושאחת מהן שאלה בת כמה האחראית הראשית ועניתי בת 33, היא ענתה לה ''אז זה מה שהיא עושה בחיים שלה בגיל הזה?'' עניתי לה שהלוואי ואמא שלה תרוייח מה שהיא מקבלת, ופה נסגר העניין - זה גם לא באמת הפריע לי הערה הזו. ב12 בלילה על השעון יש לי טרמפ מהעבודה הבייתה, אם אני מפספס אותו אני משלם 50 שקל מונית, שזה בערך 70% מהטיפ היומי שלי. במקום לעשות חלוקת טיפים ב11:55 האחראית שלי החליטה להעביר סמרוט אחרון ואמרה לי להמתין, ויצא ששוב פעם פיספסתי את הטרמפ שלי בגללה והייתי צריך לשלם מונית. היא גרה ליד מקום העבודה, היא לא מבינה כמה מתסכל זה לזרוק את הטיפ שלך על מונית, אז היא שמה פס ולוקחת את הזמן שלה בשאנטי, בזמן שאני נאלץ לעשות הכל מהר ומושקע בשביל להספיק. מרוב שהייתי עצבני ונסער, התקשרתי במונית לאחראית הראשית, וסיפרתי לה כל מה שקרה, על זה ש 2 חברות שלה ישבו 6 שעות בבר וזרקו לי הערות (שלא פגעו בי בכלל) ואת המקרה של חלוקת הטיפ. סיפרתי לה גם מה אמרה החברה של האחראית לגבי הגיל והמקום עבודה. החברות לא באמת הפריעו לי, אבל הרגשתי צורך עז לנקום, להיות רע, להיות מניאק עד הסוף, כי בעבודה אני נותן מעצמי ומעל ומעבר ומצפה לשיבואו לקרתי בצורה מינמלית. אני לא יודע מה הולך לקרות מהסיפור הזה, אבל אני מרגיש רע על מה שעשיתי, אין צעד אחורה פה. אני שונא שרע לי עם עצמי, כי לא עבר 10 דקות מאז כל הסיפור. למה המצפון מפריע לי כל כך?
