אני מעזה לפתוח ולא להשתרשר...
אחיותי למסע, רציתי לספר ואחר כך לשאול אם אני המשוגעת היחידה (ולקוות לקרוא שלא..) כתבתי כאן כמה פעמים שהטיפולים הם לא משהו שעבר לי. הם השאירו בי המון כאב והמון רגישות. אין שבוע בו אני לא חושבת לעצמי- הנה, פה הייתי יושבת ומארגנת לעצמי את הגסטון. פה הייתי יושבת המון פעמים ומזריקה גונל. פה ושם ופה ושם. ובכל הבית יש לי אותי, בעיני רוחי, הולכת, חוזרת, אלכוהול, פלסטרים, (אחרי הגסטון לא פעם הייתי צריכה פלסטר) מקרר, שידה, בכל מקום זה היה ובכל מקום אני רואה אותי. וכל כך הרבה פעמים, כשאני עם איילת, אני חושבת- אילו רק יכולתי להיות אז לרגע אחד עכשיו. לרגע אחד להרגיש את היד שלה כמו שאני מרגישה אותה עכשיו. או בפעם אחרת-לרגע אחד לנגוע בתלתלים שלה עם השפתיים כמו שאני נוגעת עכשיו. אפילו לרגע אחד להקשיב לנשימות שלה, כמו שאני מקשיבה עכשיו. כמה כוח הייתי מקבלת מזה. כמה הייתי רוצה לחזק את מי שהייתי אז. עצובה וכואבת. להגיד לי- את הצלחת!!! כל הכאב הזה נשא את הפרי המתוק ביותר שיכולת לחלום עליו! זה נגמר! זה נגמר והצלחת!! הנה, תרגישי אותה לרגע. תהיי חזקה עוד קצת. באוגוסט 2007 קיבלת בטא חיובית! והנה, שלשום חיפשתי תחפושות. יש לי כל מני אביזרי פורים תקועים בתחתית ארון הבגדים. שלחתי יד, הוצאתי משהו, ועוד משהו, ופתאום- קופסת קרטון. עוד לפני שהספקתי להסתכל בה כמו שצריך ולהבין מה שאני רואה- פתחתי אותה ובתוכה מזרקים, מחטים וקופסה וחצי של גסטון. התחלתי להתייפח בבכי צרוד ומכוער וכל כך מפתיע! לא ציפיתי לתגובה הזו שלי. ובכלל, הייתי בטוחה שמסרתי את הכל לשערי צדק. לקח לי זמן עד שמסרתי הכל לשערי צדק. אבל הוצאתי את הכל מהבית והלב שלי נהייה קל יותר אז. על כל זריקה, על כל קופסה, כתבתי בהצלחה, ומסרתי. ועכשיו זה פתאום. סגרתי את הקופסה, ניגבתי את הדמעות והלכתי להביא את הילד מבית הספר. הקופסה עוד בארון. אמר לי רופא פוריות אחד, מתוק וגם ידיד משכבר, שאני כנראה קצת עברתי את זה קשה יותר. באמת? ומה אתן חושבות? מישהי מבינה אותי?
אחיותי למסע, רציתי לספר ואחר כך לשאול אם אני המשוגעת היחידה (ולקוות לקרוא שלא..) כתבתי כאן כמה פעמים שהטיפולים הם לא משהו שעבר לי. הם השאירו בי המון כאב והמון רגישות. אין שבוע בו אני לא חושבת לעצמי- הנה, פה הייתי יושבת ומארגנת לעצמי את הגסטון. פה הייתי יושבת המון פעמים ומזריקה גונל. פה ושם ופה ושם. ובכל הבית יש לי אותי, בעיני רוחי, הולכת, חוזרת, אלכוהול, פלסטרים, (אחרי הגסטון לא פעם הייתי צריכה פלסטר) מקרר, שידה, בכל מקום זה היה ובכל מקום אני רואה אותי. וכל כך הרבה פעמים, כשאני עם איילת, אני חושבת- אילו רק יכולתי להיות אז לרגע אחד עכשיו. לרגע אחד להרגיש את היד שלה כמו שאני מרגישה אותה עכשיו. או בפעם אחרת-לרגע אחד לנגוע בתלתלים שלה עם השפתיים כמו שאני נוגעת עכשיו. אפילו לרגע אחד להקשיב לנשימות שלה, כמו שאני מקשיבה עכשיו. כמה כוח הייתי מקבלת מזה. כמה הייתי רוצה לחזק את מי שהייתי אז. עצובה וכואבת. להגיד לי- את הצלחת!!! כל הכאב הזה נשא את הפרי המתוק ביותר שיכולת לחלום עליו! זה נגמר! זה נגמר והצלחת!! הנה, תרגישי אותה לרגע. תהיי חזקה עוד קצת. באוגוסט 2007 קיבלת בטא חיובית! והנה, שלשום חיפשתי תחפושות. יש לי כל מני אביזרי פורים תקועים בתחתית ארון הבגדים. שלחתי יד, הוצאתי משהו, ועוד משהו, ופתאום- קופסת קרטון. עוד לפני שהספקתי להסתכל בה כמו שצריך ולהבין מה שאני רואה- פתחתי אותה ובתוכה מזרקים, מחטים וקופסה וחצי של גסטון. התחלתי להתייפח בבכי צרוד ומכוער וכל כך מפתיע! לא ציפיתי לתגובה הזו שלי. ובכלל, הייתי בטוחה שמסרתי את הכל לשערי צדק. לקח לי זמן עד שמסרתי הכל לשערי צדק. אבל הוצאתי את הכל מהבית והלב שלי נהייה קל יותר אז. על כל זריקה, על כל קופסה, כתבתי בהצלחה, ומסרתי. ועכשיו זה פתאום. סגרתי את הקופסה, ניגבתי את הדמעות והלכתי להביא את הילד מבית הספר. הקופסה עוד בארון. אמר לי רופא פוריות אחד, מתוק וגם ידיד משכבר, שאני כנראה קצת עברתי את זה קשה יותר. באמת? ומה אתן חושבות? מישהי מבינה אותי?
