אני מסוקרנת...

[גל אור]

אני מסוקרנת...

עד כמה חשובה לכם הנוכחות הבימתית של המוסיקאים, כשאתם באים להופעת ג'אז?

 

[pinprick]

חשובה מאוד

זה אחד ההבדלים המרכזיים -מבחינתי לפחות- בין הופעה להאזנה בתקליט בבית. מזכיר לי: השבוע הייתי במפגש עם המלחין סטיב רייך באונ' ת"א. אני לא זוכרת את ההקשר, אבל הוא גם ציין שכשאמן מנגן קורב לוודאי שהקהל לא ישים לב לטעויות בנגינה. גם אם זו יצירה שהיא מוכרת. אם הוא מפספס תו פה או תו שם- זה לא ישנה לאף אחד. אבל אם האמן לא ייתן "שואו" הקהל יהיה מאוד מאוכזב. יותר מזה, לקהל חשוב לראות שהאמן אוהב את מה שהוא עושה ונהנה מזה. עד כאן פחות-או-יותר ציטוט מדבריו של רייך. אני כמובן מסכימה.. באותו מפגש, אגב, הושמעה יצירה תזמורתית ארוכה יחסית מהקלטה, והבמה היתה ריקה. זו היתה הזדמנות לחוש טוב את ההבדל בין האזנה כזאת לבין האזנה למוזיקה שהיא אמנם "רק" שני פסנתרים, אבל נוגנה "חי". ומהי בכלל נוכחות בימתית? עבורי נוכחות בימתית היא קודם כל (כמו שאומר סטיב רייך)החצנה של אהבת המציג את מה שהוא עושה. וזה לא רק בהופעות- גם בלימודים נעים לי יותר להאזין למרצה שגם אוהב את התחום וגם אוהב ללמד. אמן ללא נוכחות בימתית יכול לאהוב כמובן את מה שהוא עושה ואולי אפילו את עצם הנגינה לקהל (ועכשיו התעוררה בי שאלה- זה לא בהכרח בא יחד?) אבל אם הוא לא מחצין את זה (בנוכחות על הבמה) אני לא ארגיש את זה.. נוכחות בימתית היא גם סוג של תיאטרליות- וכשהגירוי מורכב מאלמנט חזותי + שמיעתי כמובן שהוא חזק יותר מאלמנט שמיעתי בלבד.. נוכחות בימתית היא התלהבות- והתלהבות היא מדבקת. אמן שמתלהב מלהיב גם את הקהל ויוצר הו חוויה חזקה יותר. נוכחות בימתית היא גם שבירת מחסום ביישנות מסויים וזה מעורר הערצה ואולי גם קנאה, לחופש שיש לאומן להתנהג ככה על במה. עד כאן באופן כללי. לגבי ג'אז- ככלל הופעת ג'אז היא הופעה ככל שאר ההופעות, אבל בהופעת ג'אז שמבוססת עכל הרבה אילתור למשל, הנוכחות חשובה יותר, כי כאן מעורבת ממש "יצירה" בשידור חי, שהיא חוויה אחרת. האומן בורא משהו ונוכחות בימתית נותנת לך אפשרות "להיכנס" יותר לתוך חווית היצירה הזו. (ואם כתבתי יותר מדי- עמכם הסליחה. לפחות אני את שלי פרקתי

)

 

[אטיוד5]

בכלל לא

מבחינתי ההבדל בין תקליט בבית לבין הופעה חיה הוא בעיקר אופי הצליל ואורך הקטעים. ההתלהבות של הקהל, שלא לדבר על הרעש שהוא מקים, רק מעיבות, אם כי אני מודע לכך שאלה עשויים לדרבן את הנגנים.

 

[שבלוז]

הג'אז הוא הרחבה של בלוז

לכן כמו בלוז המוזיקה אמורה לספר סיפור בצורה כלשהי. אפשר לעשות את זה באמצעות המוזיקה נטו ואפשר להוסיף אקרובטיקה מסביב. בעיני זה לא חובה אלא בונוס, תלוי גם איזה סיפור. יש מוזיקאים שמוסיפים נופך קומי, זה לא ממש סיפור אלא דרך להתחבר לקהל כמו בהופעה של סטפאנו בולאני וזה היה שווה כל רגע, בהופעה של רון קרטר לעומת זאת היה מעט חלק קומי (בעיקר של נגן כלי ההקשה) והרבה נגינה טכנית רצינית ומהוקצעת ובכל זאת זה לא הפריע להופעה להיות מצויינת ולהנאה, פשוט משום שכלי הנגינה עצמם סיפרו את הסיפור. יש איזה קטע בלראות את המוזיקאים מבצעים לעומת אלבום להאזנה בבית שנראה, יש איזשהו קטע בזה שאתה משלם משהו חד פעמי לקבל ערב חד פעמי אתה מצפה שהמוזיקאים ישאירו חותם. דניאל זמיר בהופעות הוא משכמו ומעלה כי מעבר לקטעים הקומיים יש סיפור שמתלווה לכל הקטע שהוא מציג. כאמור זה לא חובה בעיני אלא בונוס. אין תשובה חד משמעית בעיני זה תלוי באמן וברמת הרצינות שלו, אמן שדרך ההצגה שלו יבשה אבל ההרכב שלו מפגין יחס רציני ומכבד כלפי הקהל כמו רון קרטר זה תופס וגם בולאני הקומי או זמיר עם הסיפור של ההופעה כולה זה תופס. כל אמן צריך לפתח את כישורי הבמה שלו באופן אישי לדעתי ואין נוסחה אחידה רק מי שהולך בדרך כלשהי צריך ללכת בה עד הסוף.

 

[גל אור]

מסכימה לגבי הסיפור

אבל זה נכון לכל אמנות בעצם, לא? לאו דווקא סיפור עם נראטיב- התחלה, אמצע, סוף, אבל אמנות ללא ספק (האמנם ללא ספק??) אמורה להעביר משהו. כן, זו הגדרה חמקמקה, אבל אני לא ממש בתפקוד מלא כרגע, אז תסלחו לי

(אני מקווה...) אני מסוקרנת (עדיין) קודם כל כי אני באה מתחום שנוכחות היא מילת מפתח בו, בעיקר בתהליך של אימפורביזציה. נוכחות במשמעות של חיבור למה שהאמן עושה באותו רגע. מן ריכוז פנימי שכזה. כשאין אמפרו', הנוכחות היא פחות 'אישיו' בעיני, כי בתור אמן מבצע אתה יודע מה המהלך הבא, מה האופי של היצירה בכלל, מה היא מספרת לך או לאחרים, ואת זה אתה מנסה להעביר. יש בזה משהו 'קל' יותר. באימפרוביזציה הכל פתוח (או לפחות הרוב...), ואז כשלא ברור מה עומד לקרות- מה הרגש, סיפור, מחשבה שעומדים להגיע- קשה יותר להתחבר לנעלם הזה (מה גם שמאוד יתכן שברגע שהוא הופיע הוא גם יעלם). אני מחכה בהופעות לרגע הזה שהזמן עוצר וכבר לא ברור מי מתחיל ראשון- המוסיקאי לנגן או המוסיקה להזיז לו את האצבעות (או מה שזה לא יהיה...). כשרואים שהמוח מפסיק לעבוד וכנ"ל העין החיצונית שלו על עצמו (ע"ע מחסום הביישנות מההודעה של pinprick) ורק הלב מוביל. זה בכלל אפשרי בג'אז??? תכל'ס יש סוג של התחייבות, גם אם מצומצם, למהלך הראשוני שנוגן (בהנחה שהבנתי נכון את הקונספט...). ושאלה לסיום- כתבת ש"הג'אז הוא הרחבה של בלוז לכן כמו בלוז המוזיקה אמורה לספר סיפור בצורה כלשהי". קטונתי, בחיי, כי אני באמת באמת חדשה בתחום, אבל למה אם X הוא הרחבה של Y, הוא בהכרח צריך לשמור על החוקים שלו? 'צטערת על ההודעה המבולגנת. שבוע קשה עובר על כוחותינו...

וכמו pinprick הייתי חייבת לפרוק

 

[שבלוז]

קבוצת חוקים X כמו כל קבוצה

למשל רוצים להרחיב את הקבוצה שבנויה מהאיברים א-ש מוסיפים לה איברים אם יורידו חלק מהאיברים שכבר קיימים זה לא יהיה הרחבה. בבלוז יש מאפיינים שמספרים סיפור, אלמנטים שחוזרים כמו סווינג, ליקים וכדומה האלמנטים הללו מספרים סיפור מוזיקלי של המבצע ואם בג'אז מורידים את האיברים הללו זה כבר לא הרחבה של בלוז. ג'אז אמיתי זה סיפור מוזיקה שקבוצה מספרת בניגוד לבלוז שזה סיפור של הבודד.

 

[שבלוז]

הכוונה כמובן א-ת כלומר האותיות

רוצים להרחיב שיהיה גם אותיות סופיות ךףץןם אם יורידו מהאותיות שכבר קיימות זה לא יהיה הרחבה.

 

[Shards]

לי אישית

זה מאוד חשוב שמוסיקאי שמופיע- ייצור איזושהי אינטראקציה עם הקהל, אחרת זו לא ממש הופעה, סתם ג'אם סשן עם עדים... מרוב הופעות הג'אז שנכחתי בהן התאכזבתי קשות, לא מבחינה מוסיקלית- אלא מבחינה חוויתית, ההופעה יכלה להיות כל כך הרבה יותר עצמתית אם הנגנים לא היו יושבים על הבמה ומסתכלים על התווים או אחד על השני או סתם לשמיים. כשאני מופיע חלק גדול מהכיף האישי שלי מעבר למוסיקה הוא הקשר עם הקהל, בהופעות יש מין צירוף מקרים מוזר כזה שרק מוסיקה יכולה ליצור- שפתאום לכולם טוב, כולם מחייכים (אם לא למראית עין אז בלב לעצמם) וכולם מניעים את הראש באותו הקצב. זה ממש מעניין לנסות ליצור קשר עין עם אנשים בקהל ולראות איך הם יגיבו, לזרוק חיוך מדי פעם- התגובה החיובית של הקהל למחווה הקטנה הזו היא כמו זריקת אדרנלין! (-: מוסיקאים מתנשאים שעומדים על הבמה ומנגנים לעצמם לא עושים לי חשק לראות אותם שוב... כך שלי, נוכחות בימתית היא חשובה, ואני לא אומר להפוך פתאום להיות סטיב וואי או משו, לנגן על גיטרת שלושה צווארים תוך כדי עמידה על הראש אוננות עם כף רגל ימין וג'אגלינג עם ביצים מופרות בשנייה. הכל בפרופורציות, אבל שואו זה חשוב מאוד לדעתי.