אני מכור

[מייצק]

אני מכור

מכור לאלימות וגניבות, שוד ופריצות, אלכוהול, סמים, מסיבות, חברים,
לבחורות, סקס, סטיות, אוננות, נהיגה פרועה, טבע, ספורט,
לטכנולוגיה, אופנה, משחקי מחשב, פיתוח משחקי מחשב, מתמטיקה, ספרים, קריאה,
לציור, אנטומיה של האדם ובעלי החיים, מכאניקה, אדריכלות,
לבארוק, רנסנס, ארט דקו, למוזיקה של באך, מוצרט, צ'ייקובסקי, פרוקופייב, לאופרה ולבלט.
אין כניסה לאחרים. רק אני, אני וההתמכרות שלי.
מנגד, אנשי השגרה. בן\בת הזוג על ראשם, העבודה שאינה נגמרת לעולם, המשכנתא, הילדים, המשפחה וההורים, הטלוויזיה, החגים.
למה אדם חש צורך בלחוות ריגושים ואילו האחר חי חיי שגרה רגועים?

 

[גרא.]

מייצק,הצורך לחוות ריגושים,יכול להיות מוסבר על

ידי מנגנון ההומאוסטאזיס,כלומר שמירה על יציבות הסביבה הפנימית של האדם,למרות השינויים בסביבה
החיצונית.ריגושים בעיני,שייכים לטעם החיים,כשהצרכים בין אדם לחברו,הם משתנים תלויים.

 

[עפרה מהודר]

יש מגוון הסברים אפשריים.

בין האפשרויות הסבירות לדפוס כזה:
נטייה לחיפוש ריגושים (sensation seeking).
והפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD).
אתה יכול לחפש מידע על התכונות האלה ברשת.

מה שמפליא אותי הוא, שאחרי כל מה שאתה מספר, אתה עדיין חי, ואולי אפילו לא בכלא.

 

[עפרה מהודר]

אה, נזכרתי בעוד הסבר:

בעבר כתבת פה שהיית במאניה.

 

[נסחפת עם הגלים]

עודף של דופמין במסלול המזולימבי

 

[נסחפת עם הגלים]

התמכרות

אתה מכור לריגושים.

 

[יעל ניסן]

אתה באמת שואל

למה אנשים שונים אחד מהשני?

או שזו שאלה אחרת?

 

[מייצק]

בדיוק, אך

מהיבט נקודתי יותר, מהו ההסבר הפסיכולוגי לשוני הזה. ממה נובע הדחף לריגוש?
מה גורם לאדם אחד לחיות תחת הנורמות שהחברה מציבה ואילו האחר, תחת הרצון לחוות ריגושים, אל מחוצה להן.

ואם להתעמק בנושא, בעבודתי, לפני שולחני, עובדת בחורה שלה בן זוג מזה 5 שנים, מצפה היא להצעת הנישואין ולטבעת הנכספת בכיליון עיניים.
עם הנאמר, בכנות שאינני מבין מהי הסיבה לציפייה, מהו ההיגיון העומד מאחורי תשוקת האדם להתמסד תחת "חופת הקידושין".
הרי "לחיות בעושר ואושר עד עצם היום הזה" משפט אשר שייך לעולם אגדות.
האם בגלל הנורמות החברתיות? התשוקה להמשיך את קיום ה"שושלת המשפחתית"? להקים בית חם ואוהב?

האקסית שלי ומשפחתה, הם היו כאלה. הייתה להם קבוצה משפחתית בוואצאפ, דאגתם אחד לשני מעוררת השראה,
ערב ערב יושבים יחדיו אל השולחן ומדברים על פוליטיקת ההווה, מצב כדור הארץ וחוויות היום השגרתיות.
האם משפחתה שייכת גם היא לעולם האגדות או שמא מזויפת היא?
משום שלאחר שיחה קולחת בת 15 דקות עם אדם אחר, מגיח שעמום עז שלאחריו עולות במרוצה פנטזיות על ספרים כאלה ואחרים או על העיפרון והנייר.
למעשה, אם זכרוני אינו מטעני, השיחה הארוכה ביותר שניהלתי התקיימה בעבר עם אחד ממרציי,
הודות לכך שבאמת היה לו מה להגיד. ממש כמו ספר מהלך עם כריכה מכופתרת.

ואם בספרים עסקינן, בעבודתי, מאחורי שולחני, עובד אדם בוגר, מוכשר וחרוץ. לא פחות מ- 5 ימים בשבוע מגיע הוא אל המשרד, 7 בבוקר עד 6 בערב.
במבט ראשון, אוהב ומעריץ הוא את עבודתו, מסופק וממלא את תפקידו נאמנה.
במבט שני, בוחן ומעמיק, הוא שונא אותה, מתעב אותה, מגדף את הרגע שעליו לקום בבוקר, להניע את רכבו ולנוע לעבר המשרד הבזוי.
יום אחד, אחד מיני מעטים שהנני נוכח במשרד, הביע העובד המדובר את התלהבותו מאחת מעבודותיי.
הודות להתעניינותו ניסיתי להפנותו אל מספר ספרים, מעשיים ועיוניים, אשר תרמו לי רבות בנושא, אך העובד סירב מיד.
סירב בטענה שבכל יום חוזר הוא אל ביתו סחוט, ללא חשק וללא מצב רוח לעסוק בכלום למעט לשרוץ אל מול הטלוויזיה.
משום שכך, התחלתי לבדוק מה מעשי אחרים לאחר יום עבודה.
חלקם סתם שרצו אל מול הטלוויזיה, חלקם שרצו עם בירה אל מול הטלוויזיה, חלקם שרצו עם משפחתם אל מול הטלוויזיה
וחלקם נפגשו עם חברים, מרכזי קניות או וואטאבר שזה לא יהיה.
ובכן, יצא שרוב רובם ויתרו על חייהם לטובת כסף, עבודה, משפחה וילדים. חיים חיי שגרה, משעממים, נטולי ריגושים.
ולמרות זאת, התברר שלמיעוט מתקיים מידי פעם סופש פנוי לעצמם ולעצמם בלבד,
ואם אינם שורצים אל מול הטלוויזיה בסופש המדובר, יכולים הם לעסוק במה שהם אוהבים באמת.

 

[עפרה מהודר]

מעניין.

כתבת באמת יפה ומעניין.

ולגבי לשאלה "מה עושה את השוני" -- לדעתי בתיאור המרתק הזה פספסת נקודה אחת:
כתבת: "יצא שרוב רובם ויתרו על חייהם לטובת כסף, עבודה, משפחה וילדים. "
ובכן, האמת היא שכנראה רובם לא ויתרו על חייהם לטובת עבודה, משפחה וילדים. אלא שהעבודה, המשפחה והילדים שלהם הם עכשיו חייהם. בשבילם הם חיים!
הם אלה הנותנים להם את העניין והריגוש בחיים.
והם עייפים ומשועממים אחרי העבודה כי -- העבודה שלהם מעניינת ומרגשת אותם. והצפייה בט(מב)לוויזיה היא רק הצורה בה הם הם מעבירים את הזמן עד שהם חוזרים לעבודתם המעניינת.
אשריהם!

 

[יעל ניסן]

יש בכתיבה שלך

כל כך הרבה הנחות מוקדמות שקשה להתחיל לענות בכלל

בגדול רק אגיד שאנשים שונים אחד מהשני כי הם שונים אחד מהשני.
לא כולם מכורים לריגושים כמו שלא כולם אוהבי שגרה.

אם כולם היו כמוך, היה עולם פחות מעניין, ואם כולם היו כמוהם אותודבר.

אותי בכלל מעניין מה כ'פת לך. יש אנשים שאוהבים שגרה ויש כאלה שלא. What's the big deal?
עד שלא תמצא כמה אנשים אוהבי הרפתקאות שהם גם נשואים ומצליחים לנהל חיי שגרה במקביל לא תנוח דעתך?

ההסבר הפסיכולוגי לכאורה הוא שרוב האנשים אוהבים שגרה כי שגרה מאפשרת לבנאדם לדעת "מה יהיה" גם כשלא באמת יודעים "מה יהיה"
סוג של ביטחון.
אנשים שאוהבים גם ריגושים וגם שגרה מוצאים לעצמם עבודות בשגרה שאמנם קמים בבוקר לקראתן אבל אין לדעת איך היום יתחיל ואיך הוא ייגמר.
למשל אנשים שעובדים בשירותי הצלה וביטחון, רופאים בחדר מיון, אנשים שעובדים בבורסה קונים ומוכרים במיליונים של אחרים וקובעים את מחירי החיטה בעולם... אפילו טכנאי שירות שמגיעים למוקד ויוצאים לקריאות לתקלות. כל קריאה עולם ומלואו... שיכולה להיות ברמת עוררות X - אם אתה טכנאי מכונות כביסה ומגיע לאנשים הביתה, או רמת עוררות X בחזרת 10 אם אתה עובד חברת חשמל שיוצא החוצה בשלג לתקן תקלות חמורות.
לא כולם קמים בבוקר והולכים למשרד you know.

 

[מייצק]

אני יכול להבין מה אתן מנסות להגיד אך

אני פשוט לא רואה את זה.
אולי יצירת יסודות המשפחה, בין היתר על ידי יצירת חיים, עשויה להיות מרתקת, לפחות בהתחלה.
אבל אני לא מצליח להבין מה גורם ליסודות הללו להחזיק מעמד לאורך זמן.

אם כבר שאלת, הביג דיל בשגרה הנוכחית היא המערכת בעולם שמושתת על כסף.
המערכת ניזונה מכאלה שיוצאים כל בוקר לעבודה, משלמים את המס הנכסף ומשמנים אותה במחזוריות שאיננה נגמרת לעולם.
תוך לחימה, הרס כדור הארץ וביזוי משמעות החיים. פושעים ניתן לכנותם,
בעלי היעדר הרצון ו\או הצורך לשנות את המצב, כי אם היה קיים שכזה, המצב היה משתנה.

מהלך לימודי האקדמיים היה גן עדן של הון אינטלקטואלי, פינוק אמיתי. פינוק ששום כסף בעולם יכול היה לקנות.
שנים של גירוי ממושך עבור המוח, שכרון חושים, כזה שלא חוויתי מעולם.
אפילו בשנות נעוריי כשנהגתי לפרוץ לביתם של זרים באישון לילה קודר ונטול הכוכבים.
אך כעת, כאשר המרצים באקדמיה דרכי מובילים, דלת חדשה לעולם קסום נפתחה.
עולם ללא גבולות, נפלאותיו ממריצות את העזת המחשבה והסקרנות האינטלקטואלית,
מעודדות דחף להתקדם עשרה צעדים לפני כולם, ממריצות את היצירתיות, החדשנות, התשוקה לחקור ולפתח רעיונות מקוריים.
מאז ומתמיד הייתי אדם שהאופטימיות עבורו שקולה להשקפת עולמו של הנרקומן, הקובר והמתעלם מבעיותיו בכדי להמשיך קדימה בחייו הורודים.
אך העולם הזה מילא את ליבי בתקווה, תשוקה, שמחה ואושר. חמוש בהם, אופטימי על פי ההגדרה המילונית, יצאתי אל שוק העבודה.
עבודה ראשונה, שנייה, ובנוסף קצת פרילנס מהצד. שום דבר לא הכין אותי למה שהתרחש.
העולם הזה, הם לא רואים אותו. בעולם שלהם הזמן הוא כסף.
והכסף הזה, הוא היושב על כס המלכות המפואר והזמן הוא משרתו, שליחו הנאמן,
אשר רודה בנתיניו כפי שרוכב מיומן מצליף בסוסו בשיאו של מרוץ.
עיניהם נוצצות ירוק ועל פניהם מרוח חיוך זדוני, חיוך נוטף תאוות בצע.
לא איכפת להם מקוריות, חדשנות ויצירתיות. מהר! הכסף צועק מבעד לגרונם.

נבגדתי על ידי המרצים אשר תמכו, הפכו מודל לחיקוי ולהערצה.
הכל נשטף, נשטף כלא היה. ליבי שקע כפי שספינה פגועה שוקעת בזמן סערה.
העולם הקסום, הוא לא קיים. הכל פרי דמיוני, אשליה, תוצאה של מצב נתון.
פסיכי אותי הם מכנים, תווית של מאניה-דפרסיה לי הם מדביקים.

 

[נסחפת עם הגלים]

בואנה בן אדם אתה טרחן

או שנתקפת גרפומניה מגלומנית קשה במיוחד.

יש לך גדול. הכי גדול. יופי? עכשיו בבקשה תפסיק לטחון את השכל.

 

[עפרה מהודר]

לא ניסוח מעודן במיוחד, אבל כן... נראית פה איזו אשליית גדלוּת... קטנה.

 

[נסחפת עם הגלים]

או מדובר פשוט בטרול

אני באופן אישי לא מאמינה לשום מילה שלו.

 

[יעל ניסן]

לדידי זה לא עניין של להאמין או לא

אפילו אם מדובר על טרול השורה התחתונה היא תלונה כזו:

"אני אוהב ריגושים, העולם לדאבוני עובד אחרת ואני לא מצליח למצוא איך להמשיך להזין את רף הריגושים הפרטי שלי ועדיין להישאר בנורמה. חשבתי שמצאתי איך - עולם האקדמיה, אבל אז התברר שטעיתי בגדול. מסתבר שאי אפשר כל היום להיות באונניה מנטאלית גם צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה כדי שיהיה אוכל במקרר ושכר דירה. שיט!
אז מה כבר נשאר לעשות?
להתלונן על איך העולם עובד, להדביק תוויות עליו ועל האנשים המטומטמים שמשחקים על פי הכללים שלו ומושכים בעול - אה, וגם להתלונן על זה שעלי מדביקים תוויות! חוצפנים שאין כדוגמתם!"

 

[נסחפת עם הגלים]

האמת שלא דיברתי רק על השרשור הזה

אם מישהו קרא את התגובה שהוא כתב על הטדי-בר שהוא נהנה לדקור אותו ולהוציא לו את המילוי. זה נראה לך אמיתי?

תשמעי אני מכירה כמה וכמה אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. הם אנשים רגישים, טובים וחכמים שסובלים מאוד, ועם היד על הדופק לכל רמז של היפומאניה הקלה שבקלים. ישר הם הולכים לפסיכיאטר להתאזן העיקר לא לגרום לסבל לקרובים שלהם ולסביבה. עכשיו נעזוב את זה שהתגובה ההיא עם הטדי בר לא כ"כ עושה לי רושם של מאניה פר סה. אבל נגיד. ונגיד שהוא גם חדש בכל העסק ובדיוק קיבל אבחנה ולא יודע איך לעכל ולהתמודד. אני חושבת שאני ועוד הרבה כותבים פה ניסו לעזור לו, לא רק על גבי הפורום. אבל זה נתקל במין חומת התפלספות. אני לא יכולה להגיד יותר מזה אבל אני יודעת לזהות בן אדם במצוקה שצריך עזרה. לא נראה לי שהוא מחפש עזרה והכוונה אלא יותר לבלבל ת'שכל. אבל זאת אני, מה אני מבינה.

 

[מייצק]

אני שמח שסוף כל סוף עלית על העניין

עם ה Teddy bear.
למעשה, אני די אוהב לשלב אלמנטים ספרותיים בתגובותיי רק כדי להמחיש נקודה כזו או אחרת.
אבל זה כל היופי שבדבר, לכתוב תחת השם הבדוי.
אני יכול להיות טרח זקן, בלבלן שכל, סתם אדם בעל שגעון גדלות או מישהי גסת רוח
שיכולה להתבטא בחופשיות מבלי שאף אחד יזרוק אותה מהמדרגות

אך העניין הוא שלאף אחד לא איכפת מי אני ומה אני.
אני יכול להתוודות על מעשים שעשיתי או לחשוף את דעותי האמיתיות על החברה ועל איך שהעולם מתנהל
ועדיין יחשבו שאני טרול לא אמיתי או סתם כזה שאוהב להתלונן.
אני חושב שזה ממש נהדר

 

[נסחפת עם הגלים]

אני אולי לא הכי מנומסת

אבל ליבי טהור וכל מה שאני מספרת הוא אמיתי.

ואתה מוזמן ללכת לטרלל כאוות נפשך, אבל לך תעשה את זה בפורום אחר. כי יש אנשים עם מצוקות אמיתיות, שצריכים עצה אמיתית ואולי כל הבולשיט הזה מבריח אותם. מה גם שאתה עושה ניצול ציני ברצון הכנה של הכותבים כאן לעזור. ואני אפילו לא מדברת על זה שאתה שם אוכלוסיה שלמה של אנשים עם הפרעות נפשיות ללעג עם ההודעות ההזויות שלך.

אגב, אני עדיין חושבת שאתה מסכן. בן אדם מאושר ושלם לא צריך לעשות את כל זה בשביל שיקשיבו לו.

 

[עפרה מהודר]

ולגופו של עניין

מתוך כל השירה הנפלאה שטרחת לכתוב לנו, אני מבינה שבתכלס מה שבאמת מטריד אותך הוא... שמרצים כלשהם באקדמיה אינן מספקים לך עוד את הריגוש לו אתה זקוק. ושהעולם החוץ-אקדמי קצת מאכזב אותך כי הוא "חומרני" מדי.
אם כך, נשאלת השאלה: אולי תמצא לך מרצים אחרים?