אני מבקשת עזרה
חיפשתי הרבה זמן פורום שיכול להתאים לבעיה שלי, וכשמצאתי את הפורום הזה, למרות שלא קראתי עדיין מה כותבים בו החלטתי לנסות לשתף מישהו בבעייתי הגדולה (והעצומה) ואולי אני אקבל איזהשהוא טיפ, עצה, כיוון כלשהוא. הכל מתחיל לפני 14 שנה כשהכרתי את בעלי, התחתנו אחרי הכרות קצרה, בלי הרבה מחשבות, בלי היסוסים, האמת, רציתי להתחתן. בעלי התגלה במשך השנים כגבר מצחיק שלא משעמם איתו, אבא מצויין עם הרבה סובלנות וכושר הקשבה ואמפטיה אדירים, גבר שלא מרים ידיים מהמערכת יחסים גם כשקשה, אבל מבחינה מקצועית- נ פ י ל ה. מאז שהכרתי איתו כל מה שהוא יודע ורוצה לעשות זה להיות נהג, להיות שליח, אף פעם לא להתקדם בחיים, תמיד לעבוד כמו חמור, המון שעות בשביל שכר מינימום. הבעיה היא שיש קדמה והשנים עוברות.לפני 7 שנים איבדנו את אחי בנסיבות טרגיות, ונשארתי בת יחידה להוריי, באותה תקופה בעלי הפגין כח רצון ומוטיבציה אדירים לאחד את המשפחה שלא תתפרק, והאמת, די הצליח. בזכות הסכמתו לגור עם הוריי, קיבלנו את עזרתם הכספית ועברנו לגור בבית גדול ויפה באזור טוב במרכז, תוך כדי כך שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ומחיי ילדנו. הרצון שלנו היה בסיסי לחלוטין, לתת להם קרן אור להמשך חייהם. הבעיה התחילה בעצם לפני כשנתיים כשאימי התחילה לאבד את הטקט הבסיסי בלא להתערב בעניינים שבכל זאת לא שייכים לה, התחילו ויכוחים ומריבות שטותיות שהסיימו בדרך כל בברוגז של מספר ימים מצד אימי והתעלמות טוטלית מצד בעלי. האמת היא שצריך להבין את הפרובלמטיות לעומק, אימי מאוד עוזרת ובאיזה מקום מרגישה אחריות כמעט לכל מה שקורה בבית, ויכול להיות שהטעות שלי הייתה שנתתי לה להיות יותר מדי מעורבת (בסה"כ הייתה לי כוונה טובה לתת לה תחושה שצריכים אותה), אבל יש דברים שאני לא רוצה ולא מוכנה שהיא תתערב במיוחד בכל מה שקורה ביני לבין בעלי, והיא לא ממש מקבלת את זה. אתמול הויכוח הקבוע הגיע לשיאים חדשים כשאני נקטתי עמדה סופ-סופ ובחרתי בעמדת בעלי ואמרתי לה: את לא צודקת , את לא צריכה להתערב בכל דבר. אימי הגיבה בחמת זעם ותגובה שאני ממש מתביישת לרשום אותה (תגובה שמאוד לא מתאימה לאישה נאורה וחכמה), ומאתמול היא לא מדברת גם איתי וכביכול ברוגז עם שנינו. האמת, אני לא מצדיקה את בעלי, הוא לא משתדל מספיק ויכול להיות שנמאס לו למרות שהוא לא אומר בפה מלא, אבל צריך לשים לה גבולות כי היא איבדה אותם ואני יודעת שהיא נאכלת מבפנים על זה שהיא לא מדברת איתי כי אין לה אף אחד בעולם חוץ ממני, ובסה"כ בדר"כ אנחנו כן מסתדרות ביננו, אבל מה אני יכולה לעשות? אני נשואה לו (לטוב ולרע), איתו אני אמורה לחיות, איתו אני אמורה לגדל את ילדיי ונכון שהוא לא כזה מוצלח (לא איזה עו"ד, או רו"ח, או איזה קליבר רציני) אבל הוא אדם טוב, מפרגן, מקשיב, אבא טוב, בגלל זה אני צריכה לעזוב אותו? אני לא רוצה לחיות לבד, אני לא רוצה לגדל ילדים לבד, ואני בטח לא רוצה לחיות עם הוריי לבד ולגדל איתם את ילדיי. אתמול הם מאוד פגעו בי שהם אמרו שהוא מנצל אותי ואני עיוורת, שכל מה שהוא רוצה זה את הכסף (שהאמת לא ממש יש לנו אבל זה לא משנה), שהוא נשאר כי הוא יודע שלא יהיה לו יותר טוב בחוץ, שהוא התרגל לזה שתמיד יש פתרונות לכל דבר והוא לא צריך להתאמץ למצוא פתרונות לכל מיני בעיות. והאמת אני לא ממש יודעת אם הם צודקים או לא, אני רוצה להאמין שלא, אני יודעת שהוא אוהב אותי באמת ובתמים מכל הלב, הוא מאוד אוהב את הילדים וכשאני מתעמתת איתו בנושא הוא תמיד אומר- מה את רוצה? אני עושה כמיטב יכולתי, ואני מאמינה לו, הבעיה היא שלא תמיד זה מספיק. אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה בפלונטר רציני ביותר, אשמח לשמוע תגובות ועצות בנדון. אני מצטערת אם המכתב שלי מבולגן מקווה שלא יותר מדי.
חיפשתי הרבה זמן פורום שיכול להתאים לבעיה שלי, וכשמצאתי את הפורום הזה, למרות שלא קראתי עדיין מה כותבים בו החלטתי לנסות לשתף מישהו בבעייתי הגדולה (והעצומה) ואולי אני אקבל איזהשהוא טיפ, עצה, כיוון כלשהוא. הכל מתחיל לפני 14 שנה כשהכרתי את בעלי, התחתנו אחרי הכרות קצרה, בלי הרבה מחשבות, בלי היסוסים, האמת, רציתי להתחתן. בעלי התגלה במשך השנים כגבר מצחיק שלא משעמם איתו, אבא מצויין עם הרבה סובלנות וכושר הקשבה ואמפטיה אדירים, גבר שלא מרים ידיים מהמערכת יחסים גם כשקשה, אבל מבחינה מקצועית- נ פ י ל ה. מאז שהכרתי איתו כל מה שהוא יודע ורוצה לעשות זה להיות נהג, להיות שליח, אף פעם לא להתקדם בחיים, תמיד לעבוד כמו חמור, המון שעות בשביל שכר מינימום. הבעיה היא שיש קדמה והשנים עוברות.לפני 7 שנים איבדנו את אחי בנסיבות טרגיות, ונשארתי בת יחידה להוריי, באותה תקופה בעלי הפגין כח רצון ומוטיבציה אדירים לאחד את המשפחה שלא תתפרק, והאמת, די הצליח. בזכות הסכמתו לגור עם הוריי, קיבלנו את עזרתם הכספית ועברנו לגור בבית גדול ויפה באזור טוב במרכז, תוך כדי כך שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ומחיי ילדנו. הרצון שלנו היה בסיסי לחלוטין, לתת להם קרן אור להמשך חייהם. הבעיה התחילה בעצם לפני כשנתיים כשאימי התחילה לאבד את הטקט הבסיסי בלא להתערב בעניינים שבכל זאת לא שייכים לה, התחילו ויכוחים ומריבות שטותיות שהסיימו בדרך כל בברוגז של מספר ימים מצד אימי והתעלמות טוטלית מצד בעלי. האמת היא שצריך להבין את הפרובלמטיות לעומק, אימי מאוד עוזרת ובאיזה מקום מרגישה אחריות כמעט לכל מה שקורה בבית, ויכול להיות שהטעות שלי הייתה שנתתי לה להיות יותר מדי מעורבת (בסה"כ הייתה לי כוונה טובה לתת לה תחושה שצריכים אותה), אבל יש דברים שאני לא רוצה ולא מוכנה שהיא תתערב במיוחד בכל מה שקורה ביני לבין בעלי, והיא לא ממש מקבלת את זה. אתמול הויכוח הקבוע הגיע לשיאים חדשים כשאני נקטתי עמדה סופ-סופ ובחרתי בעמדת בעלי ואמרתי לה: את לא צודקת , את לא צריכה להתערב בכל דבר. אימי הגיבה בחמת זעם ותגובה שאני ממש מתביישת לרשום אותה (תגובה שמאוד לא מתאימה לאישה נאורה וחכמה), ומאתמול היא לא מדברת גם איתי וכביכול ברוגז עם שנינו. האמת, אני לא מצדיקה את בעלי, הוא לא משתדל מספיק ויכול להיות שנמאס לו למרות שהוא לא אומר בפה מלא, אבל צריך לשים לה גבולות כי היא איבדה אותם ואני יודעת שהיא נאכלת מבפנים על זה שהיא לא מדברת איתי כי אין לה אף אחד בעולם חוץ ממני, ובסה"כ בדר"כ אנחנו כן מסתדרות ביננו, אבל מה אני יכולה לעשות? אני נשואה לו (לטוב ולרע), איתו אני אמורה לחיות, איתו אני אמורה לגדל את ילדיי ונכון שהוא לא כזה מוצלח (לא איזה עו"ד, או רו"ח, או איזה קליבר רציני) אבל הוא אדם טוב, מפרגן, מקשיב, אבא טוב, בגלל זה אני צריכה לעזוב אותו? אני לא רוצה לחיות לבד, אני לא רוצה לגדל ילדים לבד, ואני בטח לא רוצה לחיות עם הוריי לבד ולגדל איתם את ילדיי. אתמול הם מאוד פגעו בי שהם אמרו שהוא מנצל אותי ואני עיוורת, שכל מה שהוא רוצה זה את הכסף (שהאמת לא ממש יש לנו אבל זה לא משנה), שהוא נשאר כי הוא יודע שלא יהיה לו יותר טוב בחוץ, שהוא התרגל לזה שתמיד יש פתרונות לכל דבר והוא לא צריך להתאמץ למצוא פתרונות לכל מיני בעיות. והאמת אני לא ממש יודעת אם הם צודקים או לא, אני רוצה להאמין שלא, אני יודעת שהוא אוהב אותי באמת ובתמים מכל הלב, הוא מאוד אוהב את הילדים וכשאני מתעמתת איתו בנושא הוא תמיד אומר- מה את רוצה? אני עושה כמיטב יכולתי, ואני מאמינה לו, הבעיה היא שלא תמיד זה מספיק. אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה בפלונטר רציני ביותר, אשמח לשמוע תגובות ועצות בנדון. אני מצטערת אם המכתב שלי מבולגן מקווה שלא יותר מדי.
