אני מאוהבת.
זהו, היא הלכה עכשיו. לא, לא תמיד, זה רק ליום. רק ליום. ומזג האוויר הבוקר, בחר להיראות כמוני, סגרירי וקריר, ריקני כזה. ופתאום הבית ריק, מסודר מדי ושקט, יותר מכל בוקר ומאד עצוב לי. אפילו שמחר בלילה הכל יחזור לקדמותו, ואני ארטון מעט בשקט והרבה בקול שאי אפשר עם הבלגן שלה, שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. אי אפשר בלעדיה. והיא, מה היא מבינה. היא ילדה קטנה. היא לא יודעת איזה חור שחור נפער בי כשהיא הולכת ואיך הכל מתמלא כשהיא שוב כאן. היא לא יודעת כמה אני אוהבת. רק אתמול הבטיחה מגדלי הבטחות וכבר היום שכחה, הכל בשביל לרצות אותי, אמרתי כבר, ילדה. עזבה אותי ליום. ילדה יפה. מהממת. בעלת צחוק כובש וחיוך מקסים. רק ליום עזבה ואני כבר כואבת. ולמה אני כל כך נטושה? כי אני מאוהבת. בה, אך גם מאוהבת בפחד. מפחיד פתאום לגלות שהיא לא תרצה לחזור, כי אם היא לא חוזרת גם לי אין לאן לחזור אחרי יום עבודה מעייף. גם ארמון זהב בלעדיה, לא היה מכסה על הריקנות שתשאיר אחריה. ולמה בעצם שלא תחזור? כי יש לה אמא אוהבת ואבא דואג שאוהבים אותה כל כך ורוצים אותה איתם. רק לא איתי. כי אמא אוהבת את עצמה ואבא דואג מהשמועות. איך אפשר לשחרר החוצה בושה שכזאת? אני אירגע. כי היא רק הולכת ליום, ובכלל רק אל הדודה והיא תישן שם רק ללילה. אז אין לי מה לדאוג. היא כבר אמרה שלא איכפת לה מה אומרים. אז מה אם כולם יהיו שם ויגידו כמה אני נוראית, אז מה אם כולם ינסו לשכנע, היא אוהבת אותי. רק אותי. ***** שבת, רק אני והיא. נרות דולקים וכוס יין מבריקה, חלות חמות וריח מוכר של תבשילים אהובים. מין רוגע פנימי כזה, שלווה אמיתית. מנה אחר מנה, והיא נהנית לראות אותי אוכלת, ואני נהנית לראות אותה נהנית מההנאה שלי. כי כזאת אני כשאני רגועה. פיזרתי לעברה מחמאות ויכולתי לראות את הלב שלה מתרחב והחיוך שלה הגיע כבר עד תנוכי האוזניים. כי כזאת היא שהיא רגועה. והעייפות שבי נתנה את אותותיה והמיטה הזמינה מתמיד, היא רצתה אותי אוהבת ואני רק רציתי לישון בשקע הצוואר החם הזה שלה מלא בריח בושם, וכמו תמיד העיניים נעצמו מהר מדי, ויכולתי לשמוע את הגוף שלה מתאכזב בשקט ואת שלי מבטיח שמחר, מחר אני אפצה... המחר הגיע מהר מדי, והחום בין השמיכות עלה ועלה, וכשאני מבטיחה אני מקיימת. נגיעות שהיא אוהבת ולחישות של אהבה העירו אותה אל מציאות אחרת, משכרת. אז היא קראה לי שוב ושוב ומלמלה הברות קטועות עד שעטף אותה השקט שאחרי הסערה. אספתי אותה אלי, מעבירה אצבעות בין הגלים שבשיערה, נותנת לה להירגע. ***** כבר צריך לצאת לעבודה, הזמן דוחק, מאלץ אותי לשוב למרוץ החיים, ולא ממש איכפת לי. בא לי לצעוק שאני אוהבת אותה, כל כך אוהבת, מחכה שתחזור, ומתפללת מעומק הלב, שלעולם זה לא יגמר.
זהו, היא הלכה עכשיו. לא, לא תמיד, זה רק ליום. רק ליום. ומזג האוויר הבוקר, בחר להיראות כמוני, סגרירי וקריר, ריקני כזה. ופתאום הבית ריק, מסודר מדי ושקט, יותר מכל בוקר ומאד עצוב לי. אפילו שמחר בלילה הכל יחזור לקדמותו, ואני ארטון מעט בשקט והרבה בקול שאי אפשר עם הבלגן שלה, שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. אי אפשר בלעדיה. והיא, מה היא מבינה. היא ילדה קטנה. היא לא יודעת איזה חור שחור נפער בי כשהיא הולכת ואיך הכל מתמלא כשהיא שוב כאן. היא לא יודעת כמה אני אוהבת. רק אתמול הבטיחה מגדלי הבטחות וכבר היום שכחה, הכל בשביל לרצות אותי, אמרתי כבר, ילדה. עזבה אותי ליום. ילדה יפה. מהממת. בעלת צחוק כובש וחיוך מקסים. רק ליום עזבה ואני כבר כואבת. ולמה אני כל כך נטושה? כי אני מאוהבת. בה, אך גם מאוהבת בפחד. מפחיד פתאום לגלות שהיא לא תרצה לחזור, כי אם היא לא חוזרת גם לי אין לאן לחזור אחרי יום עבודה מעייף. גם ארמון זהב בלעדיה, לא היה מכסה על הריקנות שתשאיר אחריה. ולמה בעצם שלא תחזור? כי יש לה אמא אוהבת ואבא דואג שאוהבים אותה כל כך ורוצים אותה איתם. רק לא איתי. כי אמא אוהבת את עצמה ואבא דואג מהשמועות. איך אפשר לשחרר החוצה בושה שכזאת? אני אירגע. כי היא רק הולכת ליום, ובכלל רק אל הדודה והיא תישן שם רק ללילה. אז אין לי מה לדאוג. היא כבר אמרה שלא איכפת לה מה אומרים. אז מה אם כולם יהיו שם ויגידו כמה אני נוראית, אז מה אם כולם ינסו לשכנע, היא אוהבת אותי. רק אותי. ***** שבת, רק אני והיא. נרות דולקים וכוס יין מבריקה, חלות חמות וריח מוכר של תבשילים אהובים. מין רוגע פנימי כזה, שלווה אמיתית. מנה אחר מנה, והיא נהנית לראות אותי אוכלת, ואני נהנית לראות אותה נהנית מההנאה שלי. כי כזאת אני כשאני רגועה. פיזרתי לעברה מחמאות ויכולתי לראות את הלב שלה מתרחב והחיוך שלה הגיע כבר עד תנוכי האוזניים. כי כזאת היא שהיא רגועה. והעייפות שבי נתנה את אותותיה והמיטה הזמינה מתמיד, היא רצתה אותי אוהבת ואני רק רציתי לישון בשקע הצוואר החם הזה שלה מלא בריח בושם, וכמו תמיד העיניים נעצמו מהר מדי, ויכולתי לשמוע את הגוף שלה מתאכזב בשקט ואת שלי מבטיח שמחר, מחר אני אפצה... המחר הגיע מהר מדי, והחום בין השמיכות עלה ועלה, וכשאני מבטיחה אני מקיימת. נגיעות שהיא אוהבת ולחישות של אהבה העירו אותה אל מציאות אחרת, משכרת. אז היא קראה לי שוב ושוב ומלמלה הברות קטועות עד שעטף אותה השקט שאחרי הסערה. אספתי אותה אלי, מעבירה אצבעות בין הגלים שבשיערה, נותנת לה להירגע. ***** כבר צריך לצאת לעבודה, הזמן דוחק, מאלץ אותי לשוב למרוץ החיים, ולא ממש איכפת לי. בא לי לצעוק שאני אוהבת אותה, כל כך אוהבת, מחכה שתחזור, ומתפללת מעומק הלב, שלעולם זה לא יגמר.
