אני לא לבד?
אז נתחיל מהתחלה. אני בת 21, משוחררת כבר שנה.חייה בזוגיות עם בחורה. זוגיות שידעה עליות ומורדות. כרגע אני גרה עם בת זוגתי בדירתה בצפון.טוב לי. בערך. הוריי לא מקבלים כ"כ את הקשר ובכלל את היותי נמשכת לנשים, הם לא מנסים כבר 3 וחצי שנם אפילו להתמודד עם העובדה, תמיד יש התחמקות והפרדה בין החיים המשפחתיים ובין החיים עם בת זוגתי, שבכלל לא הייתה אצלי בבית (אנחנו כבר 3 וחצי שנים יחד). את החיים עם זוגתי אני רואה כזוגיות לתמיד.ואולי אני תמימה אבל רק איתה אני רואה וראיתי חיי משפחה וילדים. אין ספק שאני עדיין צעירה אך כרגע זאת הרגשתי. בעקבות המצב עם הוריי,אני נמנעת מלבקר בבית (כבר חודש שלא הגעתי הביתה), יש טלפונים מידי פעם ואווירה מתוחה מאוד.הם מבחינתם כבר לא אכפת להם שאבוא איתה רק שאבוא.לי זה מרגיש כאילו אני כבר לא חלק מהמשפחה. אני מתגעגעת אליהם מאוד אבל משהו עוצר ממני ללכת הביתה. בעצם מאז שעברתי לגור עם בת זוגתי אני מחפשת עבודה ולא מוצאת. אני חווה הדרדרות במצב הנפשי ובעצם "התנוונות". בת זוגתי עובדת ואני בבית.ישנה עד מאוחר ומרגישה כ"כ לא מוצלחת. אני מרגישה בשפל נפשי, שבו אני לא מצליחה למצוא עבודה ובריק גדול מאוד. אני רוצה לחיות מחדש.לחוות חיים.אנשים.כסף.חברה. אין לי כיוון בלימודים, כל כמה ימים משנה את החלטתי לגבי מה אני רוצה ללמוד ולהיות. יש לי אהבה גדולה מאוד למטב ולקולינריה אך מרגיש כאילו הציפויות ממני הן ללמוד באוניברסיטה ולהוציא תואר (דבר שגם אני רוצה אותו אך לא רק..) אני מרגישה שאני נכנסת לדאון ולחוסר חיות ושמחה בעיקר בגלל הביקורת העצמית שאפילו עבודה אני לא מצליחה למצוא.אני לא מבינה,אני עד כדי כך גרועה שאף מעסיק לא רוצה אותי? אני בד"כ לא ככה.אני אדם חיי ושמח, אדם פתוח ורחב לעולם ולאנשים.מקבלת אנשים ומצבים כטבעיים ולא שיפוטית יותר מידי. אז..מה הבעיה שלי?איך אוכל לצאת מזה? אשמח אם תעזרו לי.
אז נתחיל מהתחלה. אני בת 21, משוחררת כבר שנה.חייה בזוגיות עם בחורה. זוגיות שידעה עליות ומורדות. כרגע אני גרה עם בת זוגתי בדירתה בצפון.טוב לי. בערך. הוריי לא מקבלים כ"כ את הקשר ובכלל את היותי נמשכת לנשים, הם לא מנסים כבר 3 וחצי שנם אפילו להתמודד עם העובדה, תמיד יש התחמקות והפרדה בין החיים המשפחתיים ובין החיים עם בת זוגתי, שבכלל לא הייתה אצלי בבית (אנחנו כבר 3 וחצי שנים יחד). את החיים עם זוגתי אני רואה כזוגיות לתמיד.ואולי אני תמימה אבל רק איתה אני רואה וראיתי חיי משפחה וילדים. אין ספק שאני עדיין צעירה אך כרגע זאת הרגשתי. בעקבות המצב עם הוריי,אני נמנעת מלבקר בבית (כבר חודש שלא הגעתי הביתה), יש טלפונים מידי פעם ואווירה מתוחה מאוד.הם מבחינתם כבר לא אכפת להם שאבוא איתה רק שאבוא.לי זה מרגיש כאילו אני כבר לא חלק מהמשפחה. אני מתגעגעת אליהם מאוד אבל משהו עוצר ממני ללכת הביתה. בעצם מאז שעברתי לגור עם בת זוגתי אני מחפשת עבודה ולא מוצאת. אני חווה הדרדרות במצב הנפשי ובעצם "התנוונות". בת זוגתי עובדת ואני בבית.ישנה עד מאוחר ומרגישה כ"כ לא מוצלחת. אני מרגישה בשפל נפשי, שבו אני לא מצליחה למצוא עבודה ובריק גדול מאוד. אני רוצה לחיות מחדש.לחוות חיים.אנשים.כסף.חברה. אין לי כיוון בלימודים, כל כמה ימים משנה את החלטתי לגבי מה אני רוצה ללמוד ולהיות. יש לי אהבה גדולה מאוד למטב ולקולינריה אך מרגיש כאילו הציפויות ממני הן ללמוד באוניברסיטה ולהוציא תואר (דבר שגם אני רוצה אותו אך לא רק..) אני מרגישה שאני נכנסת לדאון ולחוסר חיות ושמחה בעיקר בגלל הביקורת העצמית שאפילו עבודה אני לא מצליחה למצוא.אני לא מבינה,אני עד כדי כך גרועה שאף מעסיק לא רוצה אותי? אני בד"כ לא ככה.אני אדם חיי ושמח, אדם פתוח ורחב לעולם ולאנשים.מקבלת אנשים ומצבים כטבעיים ולא שיפוטית יותר מידי. אז..מה הבעיה שלי?איך אוכל לצאת מזה? אשמח אם תעזרו לי.