אני לא יכול איתה!!!

TheGreatNut

New member
קשה לי מאוד עם התגובות...

האוטומטיות שעולות לי מול אימא שלי. אני מתעצבן כמעט מכל דבר שהיא אומרת. אני שופט כמעט כל דבר שהיא אומרת. אני לא מסוגל לגעת בה, וזה כבר הרבה מעבר לחיבוק. פשוט דחייה בכל מישור שאני יכול להעלות על הדעת.
 

d o r i a

New member
אני אגיד לך משהו שאולי יעורר

אצלך התנגדות גדולה מאוד. בכל זאת אגיד אותו. יאללה. כמובן שאתה יכול לזרוק הכל לפח אם זה ממש לא בכיוון שלך. נראה לי (טוב, ברור, כן?) שאתה מאוד מאוד מתקדם בהרבה דברים שקשורים בשליטה עצמית, משמעת, מודעות, וכדומה. בעיקר מודעות. אבל נראה לי שחלק מהגופנפש שלך לא הלך איתך, ונשאר מאחור. זה החלק של השיפוט. זה מאוד טבעי שיש לחלקים שונים קצב התקדמות שונה. הקרע, ההבדל הזה בין החלקים האלו שלך זועק לשמים. אתה לא יכול להחליט מה קורה ללירן רק לפי החלק הנורא מתקדם, המודע, השולט, המתון וכולי, ולכפות על החלק הפחות מתקדם איך להתנהג ומה לעשות (משתמשת במילים מאוד לא מדויקות. מקווה שאתה מבין אינטואיטיבית.) אתה לא יכול לכפות על כולך איך להתנהג. יש לכל דבר אצלך את הקצב שלו. אי אפשר שהכל יתנהל לפי לירן המודע ובעל השליטה העצמית. הוא לא מייצג את כולך
לירן השופט צריך להתבטא גם כן. ואני לא מדברת על דרך הביטוי שאתה חושב עליה מיידית אני מניחה, כלומר לדבר, לתאר, לא יודעת. אלו דרכי הביטוי של החלק המודע. אני מדברת על זה שהוא, לירן ההוא, השונא, הכועס, הנגעל, יבחר איך לבטא את זה. שתהיה לו בחירה. לפחות כלשהיא. מהנסיון שלי גועל ותחושות כאלו כמו שאתה מתאר באות בעקבות זה שיש המון רגשות שלא מתבטאים, ומכך שיותר ויותר מחסומים מושמים על דרכי הביטוי שלהם. ואז נוצרות מחיצות נוראיות. לא רבים וההתנהגות מקבלת גוון לא אמיתי ולא משקף ואתה מרגיש את כל התחושות האלו רק בפנים (אפילו אם אתה מתאר אותן לאחרים או אפילו לאימך, אבל אתה לא נותן להן ביטוי אמיתי ) - זה מחיצה נוראית בין המציאות לרגשות. זה המקור להתחזקות התחושות. אני במקומך הייתי רבה עם אמא שלך. מרשה לעצמך לבטא את הרגשות האלו בצורה לא מבוקרת, שתובל על ידי הרגשות ולא המודעות, לפחות למשך שבוע. (לא להרוג אותה אבל
לשחרר את הרסן חלקית. לא לפחד כל כך לפגוע. גם ככה אתה כבר פוגע, אל תשלה את עצמך. לא לפחד להפר את הכללים שלך, או לא יודעת מה. כי הרסן הזה מרגיש לי מאוד מאוד חזק אצלך.) זה יעזור לך וגם לה. אני אגיד את זה שוב. זה יעזור לך וזה יעזור גם לה אם הרסן הזה ישוחרר קצת ותפרוץ חלק מהגבולות. שום דבר לא יקרה אם חלק מארבע ההסכמות אצלך יזועזע קצת רגעית במטרה להתחזק ולקחת אליו את שאר המערכת בהמשך. אתה עוד לא מואר. זה בסדר לעבור על הכללים כרגע. אם אתה לא יודע איך ללכת כרגע בצורה הרמונית, זה בסדר לנסות לזעזע קצת את המערכת בשביל לזוז. זה מה שאני הייתי עושה. זה מה שאני חושבת שנכון לעשות בשבילך. יכול להיות שאתה כל כך מפחד מזה, והחלק המודע שלך כל כך ישפוט את עצמך על זה, שאתה לא מסוגל לעשות את זה. אני אגיד עוד משהו: לפי מה שאני רואה, למרות הגמישות המדהימה שלך בחלקים מסוימים, חלקים מסוימים מאוד לא גמישים. כאילו, חלקי המודעות אף פעם לא עוזבים אותך לעשות מה שבראש שלך ורק להסתכל... הם די קשוחים. הרבה יותר מדי. לפעמים ממש בא לי לבוא אליך ולבקש מהחלק הסוהר כמה דקות חופש עם לירן. חופש! אני קצת מפחדת לשלוח כי זו הודעה קשה ואמיתית מבחינתי ואולי כואבת ואולי מלאה בדברים שאינם נכונים ובכל זאת קשים לשמוע. לא מתכוונת שהיא תכאב. מקווה לעזור. באהבה רבה ותודה תמיד, דורית
 

TheGreatNut

New member
סיימתי לקרוא עם חיוך...

אני די בטוח שעלו לי הרבה פחות התנגדויות משציפית.
באמת... כמו שאני רואה את הדברים כרגע, אין לי שום רצון להוציא כעסים על אימא שלי (מנסיון, זה רק טוען אותי יותר) בעיקר משום שאני לא רוצה להרע לה. אני עושה לה מספיק רע גם ככה, לא פחות משהיא עושה לי. ושנינו רוצים רק טוב אחד בשביל השני. (מזכיר שוב שהיא ממש לא מודעת לרע שהיא עושה, והיא אישא טובת לב, לא רק בפוטנציאל, כמו כל אדם אחר, אלא גם במציאות) העניין הוא שאני פשוט הכי שופט אותה בעולם. אני לא חושב שלתקוף אותה ישרת את המטרות שלי בנושא זה. למעשה המחשבה על לתקוף אותה כמעט גורמת לי לבכות. באמת שמגיע לה טוב. רק טוב. ובטח לא תקיפות ממני. האם את רוצה לפרט כיצד נראה לך שאני יכול להתקדם בשיפוט (אי שיפוט) ובהרפיית החלקים הנוקשים שלי? (אל תפחדי עלי כל כך. כמו שזה נראה, אני משוריין הרבה יותר במציאות מאשר בדמיון שלך
)
 

d o r i a

New member
לירן...

שמחה לקרוא מה שכתבת. באמת דמיינתי כאן משהו
אבל כמובן שעלו התנגדויות - הנה, אתה מתנגד למה שהצעתי...
טוב. אם אתה לא רוצה לריב, נמצא דרכים אחרות. אני מבינה עכשיו קצת יותר אולי מה שאתה יכול לעשות. נראה לי שברור לך שאתה כל הזמן צריך להיות נחמד לאמא שלך. נשמע כאילו יש לך המון רגשי אשם על התחושות שלך כלפיה. נשמע לי כאילו אתה לא נותן לתחושות הכעס והתסכול מקום, כבוד, תחושה שהן באות מאיפה שהוא. הן לא סתם התחושות האלו. לא המצאת אותן. זה השיפוט שלך כלפי עצמך שצריך להפחית, לא השיפוט שלך כלפי אמך. למה הצעתי לריב? ה"ריבים" שהצעתי היו בשבילי בהמון פעמים דרך לשני הצדדים להבין את התחושות האלו יותר טוב, את המקור שלהן, שלפעמים הוא מאוד מוחבא ומאוד קשה להגיע אליו בצורה שאתה "רוצה", עדינה ומבוקרת. היום אני לא צריכה את זה, אבל נשמע היה לי שאולי אתה יכול להעזר בזה ואולי גם אמך. כמובן שלא דיברתי על "לתקוף" - דיברתי על כך שכאשר אמא שלך מעצבנת אותך, מותר לך להגיב. מותר לך להגיב בעצבים - זה לא אומר לפרוק כל רסן. אבל זה אומר לתת למשהו בך לצאת החוצה יותר ממה שהוא יוצא עכשיו, שיאפשר איזו שהיא פתיחת סתימה. אולי גם אתה מפחד על אמא שלך הרבה יותר ממה שהיא שבירה במציאות. אבל. אם לא בא לך לריב, בהחלט יכול להיות שיש דרכים אחרות לפתוח את הסתימה, יותר טובות בשבילך. בכל מקרה אתה חייב לעצמך לפתוח את הסתימה - להבין את התגובות שלך, לקבל אותן, ולא להאשים את עצמך כל כך בהן. כמו שלאמך מגיע רק טוב, גם לך מגיע רק טוב. נשמע לי שבמקרה הזה יש בתוכך קצת פלונטר שדורש התרה, דורש הבנה והסתכלות עדינה על למה הדברים קשורים, מה עולה. יכול מאוד להיות שהסתימה, תחושת התסכול והתקיעות, נובעת מדברים שאתה מנסה לחסום כדי לא לראות. לא יודעת. אז בוא ננסה למצוא דרך לפתוח את הסתימה בלי לתקוף. בלי לפגוע כל כך לפי תפיסתך. איך עושים דבר כזה? איך מבינים את התגובות שלך? את הסיבות להן? סביר להניח שדרוש כאן תהליך יחסית מתמשך. דרך אחת זה פסיכולוג, שכל תפקידו זה לעזור בתהליך כזה, של התרת פלונטר. לי היתה פסיכולוגית מאוד טובה, מדהימה ואהובה, שעזרה לי לפתוח סתימות כאלו. אבל זה היה לפני שהגעתי לשמבאלה, והיום ברור לי שעם הכלים שיש לך אתה יכול לעשות זאת בעצמך, או בעזרת אנשים מכאן, בלי לשלם כל כך הרבה כסף. אני חושבת שכדאי שתעביר את עצמך, או תמצא דרך לעבור "טיפול" בעניין, שמטרתו התרת הקשר הזה. (מין "קורס הקשבה כזה של עשרה שיעורים
) נגיד, תתחייב להפגש עם עצמך בצורה כלשהי בנושא עד שתעבור שלב בעניין. אולי הטיפול יכול להיות פגישות עם מישהו משמבאלה להנחיה והכוונה קלות כאלו. אולי זה יותר קל עם עוד מישהו ואולי לא. אם נראה לך יותר קל בעזרת מישהו, אתה רוצה, אני מוכנה לנסות להעביר לך "טיפול" כזה. אתה צריך למצוא מישהו שמרגיש לך נכון לעבור אצלו טיפול או הנחיה שתפתח הרבה דברים. מה עושים בטיפול כזה? מעלים דברים. נותנים להם לצוף בצורה מבוקרת, ובצורה חוקרת, ובצורה שלא טוחנת מים ולא מתנגשת בקירות ולא נתקעת במקום. איך? דניאל הציע שחזור. אני לא מבינה בזה אבל זה נשמע לי אחלה וחלק מתהליך כזה. דרך שעזרה לי בעבר לטפל בעצמי כך היא שבתקופה כמו זו שאתה עובר, לעשות את הדבר הבא: תפוס את עצמך בכל פעם שאתה מתעצבן\עצוב\מתוסכל, ואז לך וכתוב ביומן או על דף (עם עט!!! לא על מחשב כדי שגם לתנועה תהיה משמעות) את כל מה שעולה לך בראש, בבטן, בלב, בגוף. לשבת ולכתוב. אולי חצי שעה, אולי יותר, מה שעולה בך ולא להתקמצן. ולא לנתח ולא לפחד. לתת לדברים לצאת בלי שליטה בכלל (אחרי הכל, כאן אתה כותב לעצמך. אחרי זה אתה יכול אפילו לזרוק את זה.) אולי תופתע. אחרי כמה פעמים כאלו, לשבת ולקרוא מה שכתבת גם יכול מאוד לעזור ולהאיר דברים באור אחר. ויש עוד הרבה טכניקות אחרות. אם אתה בעניין, אשמח לנסות להרחיב... וכמובן שגם אתה יכול למצוא בעצמך עוד שיטות, אם תנסה. לסיום, בעניין השיפוט - השיפוט העיקרי כאן הוא של עצמך. אתה מאשים את עצמך כל כך על איך שאתה מרגיש לאמך כאילו אתה לא קיים בכלל. אתה יכול לעבוד על כך בדרכים המוכרות לך לעבוד על שיפוט... אבל נשמע לי כרגע שיותר כדאי לך כרגע לעבוד על הסתימה ברגשות שלך, כמו שתיארתי לעיל, שלפי הבנתי מגבירה את השיפוט עשרת מונים. טוב. בהצלחה לירן (לא שיש לי ספק...
) באהבה, דורית כל כך הרבה יש לי להגיד פה...
 
שאלה

אתה מעוניין בדרכים איך לעבוד עם זה? "האוטומטיות שעולות לי מול אימא שלי. אני מתעצבן כמעט מכל דבר שהיא אומרת. אני שופט כמעט כל דבר שהיא אומרת. אני לא מסוגל לגעת בה, וזה כבר הרבה מעבר לחיבוק." או שמה שכתבת זה בעיקר למטרות שיתוף?
 

TheGreatNut

New member
בסך הכל אנחנו לא רבים בכלל.

אני פשוט לא סובל את הנוכחות שלה.
 
מעניין...

אני לא בטוח שהבנתי, האם רק עצם הנוכחות שלה גורם לך סבל? (ככה שגם עם היא תשתוק ולא תזוז אתה תסבול). או שההתנהגות שלה היא שגורמת לך סבל?
 

avima

New member
אני אנסה פרספקטיבה אחרת

לפני קצת יותר מעשרים שנה ילדה אמא שלך תינוק קטן וחמוד בצמוד לתינוק לא הגיעו הוראות הפעלה לא היתה רשימה של עשה ולא תעשה שתגשים את מה שרצת האם - ילד מאושר אז היא אילתרה עשתה טעויות ותיקנה ואולי לא תיקנה ושיפרה ואולי לא שיפרה אבל כול הזמן אהבה כול הזמן שאפה - תמיד במגבלות של מי שהיא ומה שהיא יודעת ו דרך המשקפיים שהזדמן לה להרכיב או לא - שלבן שלה יהיה טוב ויהיה מאושר ואגב היא לא עשתה כול כך רע אמא שלך תסתכל במראה ותזכור
 

avima

New member
אני אנסה פרספקטיבה אחרת

לפני קצת יותר מעשרים שנה ילדה אמא שלך תינוק קטן וחמוד בצמוד לתינוק לא הגיעו הוראות הפעלה לא היתה רשימה של עשה ולא תעשה שתגשים את מה שרצת האם - ילד מאושר אז היא אילתרה עשתה טעויות ותיקנה ואולי לא תיקנה ושיפרה ואולי לא שיפרה אבל כול הזמן אהבה כול הזמן שאפה - תמיד במגבלות של מי שהיא ומה שהיא יודעת ו דרך המשקפיים שהזדמן לה להרכיב או לא - שלבן שלה יהיה טוב ויהיה מאושר ואגב היא לא עשתה כול כך רע אמא שלך תסתכל במראה ותזכור
 

TheGreatNut

New member
אני חושב שכדאי שאני אקרא את זה...

עוד כמה פעמים בזמנים שונים. תודה רבה לך.
 
מסע עם אמא שלי

קשה. לא קל להגיע, לי, להגיע להרמוניה עם אמא שלי. אני שופט אותה (אותי!!!) כל הזמן. כל מה שהיא עושה יש לו ציון ב... : "עד כמה עשית טוב,". זה מחרפן אותי. "זה" יכול להוציא משלווה, "זה" מעיף מריכוז החיים, אבל, הרי לא הכל מתחיל בתוכי? האם הכל זו רק השתקפות של אני, תגובה רגשית חומרית מבחוץ? האין הכל אחד, האין הכל זהו העולם שבו אני חי, הרי אין זה הכל אני? אני יודע שיש בי את המקום, שקורא לי כל הזמן... כל הזמן..., המקום שיש בו את התקווה האמיתית. מה אני מחופש בחוץ, עם כל החומרים, עם כל המחשבות שעפות, עם כל המסרים של איך צריך ומה כדאי, מה קורה עכשיו? רצון עז להעיז. לעוף במרחביי. רצון עז ביותר לנשו םם. אפשרות נהדרת לשיתוף של אהבה. שלום.
 

וארה

New member
ביירון קייטי

יש עבודה מדהימה שפיתחה מורה בשם ביירון קייטי שאפקטיבית במיוחד במצבי שיפוט קשים - אשמח לעשות אותה איתך
 

TheGreatNut

New member
הבהרה...

אני מניח שזה יכול להשמע כאילו בעיני אימא שלי מתייחסת אלי לא יפה או מנסה להציק לי או משהו כזה. אז ממש ממש לא. היא מדהימה ומקסימה ורוצה רק שיהיה לי טוב. אבל הגענו למצב שאני לא מסוגל לסבול את הנוכחות שלה.
 
למעלה