אני לא יודעת למה זה תופס אותי

[קרוצה מכאב]

אני לא יודעת למה זה תופס אותי

אבל יצא לי לראות את פרק השידור של ``המראה`` עם הסיפור של צילה שלוש. הסיפור הזה תופס אותי כבר כמה ימים ואני לא מצליחה להתנתק מהזוועה. בעיני רצח כבר פחות פסיכופטי מלהשאיר אישה בחיים, לקחת סכין יפני ולהשחית את פניה בחתכים עמוקים כדי שגברים אחרים לא יסתכלו עליה... והמבט שלה..הכניעות... ילדה טובה כזו שפוחדת לסרב לבני אדם שמא יעשו לה שוב את אותו מעשה. ראיתי ובכיתי. פחות התרכזתי ב``שינוי`` שעשו לה בתוכנית, התעמקתי במניע להשתתפות, ולא יכלתי לא להתמלא כעס על גברים כמו בעלה לשעבר, שאני מאמינה שקיימים המון. כתבתי שיר...אני מקווה שאיתו יסתיימו חלומות הזוועה שלי וחרדות חתונה למיניהם. עיניים ריקות לא למדת לבכות שפתיים קפוצות בכאב מתריסות שובלים של דמעות על הלחי חרוטות ובכל יום שעובר רק יותר מעמיקות משאירות צלקות שלא תרצי להראות מתהלכת בחוצות בעיניים ריקות אספי רסיסיך התייצבי בגאווה אל תהיי כנועה אישה יפה

 

[princhipeta]

לא ראיתי את התוכנית

ועדיין הזדעזעתי ממה שסיפרת..

 

[שילגיה ושבעת הגמדי]

פרק מה"מראה"

קרוצה מכאב אני בחיים לא ראיתי את התוכנית הזאת, אך באותו יום כשהסיפור של צילה שלוש הוקרן, משום מה ראיתי לראשונה את התוכנית. כמוך הרגשתי נורא, לא האמנתי שכך אפשר לנהוג באישה באמצע הרחוב ולהשחית פניה, גופה ונפשה. נקרעתי גם ובכיתי, במיוחד בקטע שביתה באה לבקרה והן ניסו להסדיר - ללבן ביניהן את הענינים. אפילו שהמראה שלה שוקם, מה זה שווה אחרי 12 שנים שהיא הסתתרה? אחרי שהלכו מחייה 12 שנים, בדיוק השנים בהן צריך לחיות בכיף? גם אני הלכתי עם הסיפור הזה כמה ימים, הרי איך אפשר להישאר אדישים לסיפור חיים כזה עצוב? שיהיה לך ולכולן/ם שבוע טוב ורק עם דברים טובים.