אני לא הצלחתי

mykal

New member
אני לא הצלחתי

לעצום עין הלילה.
אתמול נסעתי לבית ההורים. הצטרפה אלי אחת מבנותי עם הנכד- התינוק.
וזהו--הצלחנו, הוצאנו הכל מהבית, רוצים להשכיר.
אני מרגישה, שגם החפצים, נפרדו מאבא--הספריה מתנתקה מהקיר.
מגרות לא הצליחו לחזור לארון.
וזהו--נסגר.
נגמר פרק..
אמרתי לבת בנסיעה חזרה, אם מישהו היה כותב את סיפור הבית הזה--
היה יכול לכתוב כמה קשה היה. אמא ניצולת שואה, בוגרת אושויץ,עלו לארץ חסרי כל.
לא היינו עשירים וכו'
אבל זה כ"כ לא נכון, היה בבית הזה כ"כ הרבה חום ואהבה, ושירה וספרות,
וכ"כ הרבה ידע עולם, והתנהגות אנושית, ומשפחתיות.
ואיזו אהבה בין אבא ואמא--אין דברים כאלה.באמת אין.
ואבא כבר לא יגיד לנו--שלאמא היה הינים הכי טובות בעולם, שהיה להם צבע 'כחול של שבת'
והצחוק התגלגל של אבא כבר לא ישמע.

והשיר שאמא כ"כ הרבה פעמים שרה בגעגוע לבית שלה---אני אשמע ואזדהה ואבכה
הנה הוא--
http://www.youtube.com/watch?v=PP2LhHBBXIg
 

sapirs19

New member


 

Ayelet8998

New member
מתארת לעצמי את התחושה..

תחושה של פרידה כפולה. הזיכרונות תמיד ישארו,ומזלך- שיש לך זיכרונות טובים-השמחה שהייתה בבית, החום וכ'ו ..שזה הכול! אני שמחה לשמוע שאת מצליחה לשאוב גם את הטוב!
 

עדיהר1

New member
MYKAL - רגעים הרי-משמעות,

כשאחרון החפצים עוזב את בית ההורים שלכם. אני זוכרת שרק עם פירוק בית הוריי הבנתי שהבית הזה שלהם, הדירה שלהם, הכילה תרבות שלמה, התרבות שלהם.
אבל את יודעת, נשארים לכם עדיין המקום - השכונה, השכנים, תיבות המכתבים, הגינה, חדר המדרגות, הגג (אם מדובר בדירה בבית משותף מרובה-דיירים). ובתוך הבית: ארונות הקיר, הברזים, ארונות המטבח, השיש, החלונות, התריסים, הרצפות, כיווני האור והאוויר.
אני מאמינה שנשאר הרבה, כי גם הקליפה הזאת ספגה את כל החיים שלכם. והשכנים הם מין "חגורה חיה" שמסביב לקיום של ההורים שלכם, ובעיקר סביב אבא שלכם שחי לבדו, התבגר לבדו בלי אשתו. אני מנחשת שהאהבה שאהבתכם אותו היא גם האהבה של שאר הסביבה כלפיו.
מאחלת לך המשך קל של הטיפול בבית ההורים. מאחלת דיירים טובים שישמרו על הדירה והדירה תשמור עליהם. מאחלת החלטות נדל"ניות חכמות שישמרו גם עליכם ביחד.
 

mykal

New member
אז ככה,

כן, הקירות ספגו את האוירה.
לסביבה ולשכנים אין לי כ"כ קשר כבר.
המבוגרים נפטרו גם הם. יש תחלופה גדולה מאוד.
נשארה שם רק בת כיתה שלי, שעזרה לנו הרבה בשנתים האחרונות,
אכלה עם אבא כל שבת, גם כשילדי הגיעו הצטרפה למשפחה.
וביום העצמאות אבא היה מזמין את כל ילדיו על משפחותיהם למסעדה,
לחגוג. וגם אותה צירף. וככה היא מחוברת אלינו.

את ענין ההשכרה עושה אחי הוא גר קרוב ממני, וגם עובד לא רחוק מבית ההורים.
ואני סומכת עליו מאוד. הוא מקסים וחכם.

כן, ואנחנו זוכרים חיים שלמים טובים ויפים.
ומתגעגעים. והגעגוע מרטיט מיתר בנשמה. ולומדים לחיות עם האין האינסופי.

תודה על תגובתך.
 
למעלה