הקסם שבפשטות
New member
אני לא אדם שונא
אני מאוד דעתנית ולא מתביישת בדעותיי.. יש שיכנו אותי שופטת אולם כל עוד איש לא מפריע לי לחיות את חיי, איני מבקשת ממנו לשנות את דעותיו... שמחה שלא כולם חושבים כמוני... ואני מקשיבה לאנשים... שומעת את מילותיהם... ואני מסתכלת על הנעשה במדינתי ומסביבי... רואה את המתרחש... ודמי מתחיל לפעפע... גופי מתחיל לבעור מכעס... הלב גועש... זה באמת??? מספר אנשים נלחמים ומתפרעים נגד הזזת קברים. לא משנה מהו צבע לבושם, הם נלחמים עבור קברים, שבעקבות הזזתם יתאפשר להקים מקום שיציל חיים. להילחם עבור קברים, ובעקבות מלחמה זו למנוע הקמתו של מקום מציל חיים... זה לא נשמע לי הגיוני ואז ישנו גבר נחמד ואוהב. אדם ששרת את מדינתו. שרק רוצה להקים משפחה. אבל לא נותנים לו להיכנס לארץ. לארץ היהודים. לארץ שהדת עיוורה את עיניה ולא מאפשרת לה להסתכל בצורה אחרת. לחשוב על דברים שחשובים ממש כמו דת או נטייה מינית... והוא רק רצה להקים בית אוהב... זה לא נשמע לי הגיוני. ולא נתחיל לספור את אותם אנשים שלא יכולים לממש את אהבתם ולהתחתן, כי יהדותו או יהדותה לא אושרו... או את אלו שאינן יכולות להתגרש ולהתחיל מחדש, כי לא ניתן להן גט... או את הסיבה בגללה איני חשה בטוח לעיתים, להחזיק בידה של אהובתי ברחוב... או מדוע שוב ושוב נושא זה בוער בעצמותיי ועולה על הכתב... אני לא אדם שונא. באופן לא ממש רגיל אפילו יכולה להגיד במלוא הגאווה שאני אוהבת. גם אתכם לובשי השחורים. גם אתכם, אלו שנלחמים למען מטרות טיפשיות לפי דעתי. גם אתכם. אתם שחושבים שזכותי לחיות את חיי אך לא להקים משפחה. עלי להישאר עמוק עמוק באפלה, בחדרי חדרים. אולי אני תמימה. מאמינה שאהבתי תדבק קצת בכם. בכם, שמעדיפים לשנוא או להילחם כנגד אהבה הכי פשוטה.. הכי כנה ואמיתית... אותם אנשים שמדברים בגנותי מבלי להכירני כלל וכלל. שמדברים עליו, מבלי לראות אותו.. אני אוהבת את מדינתי הקטנה, למרות שלעתים נראה שהיא עושה כל שביכולתה בכדי שלא ארגיש כי זהו ביתי. אני לא אדם שונא. לא אתן לשנאה להרעיל את נשמתי וללכלך את צעדיי. אבל זה פשוט לא נשמע לי הגיוני.
אני מאוד דעתנית ולא מתביישת בדעותיי.. יש שיכנו אותי שופטת אולם כל עוד איש לא מפריע לי לחיות את חיי, איני מבקשת ממנו לשנות את דעותיו... שמחה שלא כולם חושבים כמוני... ואני מקשיבה לאנשים... שומעת את מילותיהם... ואני מסתכלת על הנעשה במדינתי ומסביבי... רואה את המתרחש... ודמי מתחיל לפעפע... גופי מתחיל לבעור מכעס... הלב גועש... זה באמת??? מספר אנשים נלחמים ומתפרעים נגד הזזת קברים. לא משנה מהו צבע לבושם, הם נלחמים עבור קברים, שבעקבות הזזתם יתאפשר להקים מקום שיציל חיים. להילחם עבור קברים, ובעקבות מלחמה זו למנוע הקמתו של מקום מציל חיים... זה לא נשמע לי הגיוני ואז ישנו גבר נחמד ואוהב. אדם ששרת את מדינתו. שרק רוצה להקים משפחה. אבל לא נותנים לו להיכנס לארץ. לארץ היהודים. לארץ שהדת עיוורה את עיניה ולא מאפשרת לה להסתכל בצורה אחרת. לחשוב על דברים שחשובים ממש כמו דת או נטייה מינית... והוא רק רצה להקים בית אוהב... זה לא נשמע לי הגיוני. ולא נתחיל לספור את אותם אנשים שלא יכולים לממש את אהבתם ולהתחתן, כי יהדותו או יהדותה לא אושרו... או את אלו שאינן יכולות להתגרש ולהתחיל מחדש, כי לא ניתן להן גט... או את הסיבה בגללה איני חשה בטוח לעיתים, להחזיק בידה של אהובתי ברחוב... או מדוע שוב ושוב נושא זה בוער בעצמותיי ועולה על הכתב... אני לא אדם שונא. באופן לא ממש רגיל אפילו יכולה להגיד במלוא הגאווה שאני אוהבת. גם אתכם לובשי השחורים. גם אתכם, אלו שנלחמים למען מטרות טיפשיות לפי דעתי. גם אתכם. אתם שחושבים שזכותי לחיות את חיי אך לא להקים משפחה. עלי להישאר עמוק עמוק באפלה, בחדרי חדרים. אולי אני תמימה. מאמינה שאהבתי תדבק קצת בכם. בכם, שמעדיפים לשנוא או להילחם כנגד אהבה הכי פשוטה.. הכי כנה ואמיתית... אותם אנשים שמדברים בגנותי מבלי להכירני כלל וכלל. שמדברים עליו, מבלי לראות אותו.. אני אוהבת את מדינתי הקטנה, למרות שלעתים נראה שהיא עושה כל שביכולתה בכדי שלא ארגיש כי זהו ביתי. אני לא אדם שונא. לא אתן לשנאה להרעיל את נשמתי וללכלך את צעדיי. אבל זה פשוט לא נשמע לי הגיוני.